יחס יחס יחס

יחס יחס יחס

על היחסים בינינו ועל מה שביניהם בתיקון המידות

מאמר לחג השבועות

תלמידה לי אמרה: אילנה את יודעת הוא בעל טוב, טוב לב ודואג למשפחה, אך מה שכה הורס ושורף כל חלקה טובה ביחסים בינינו זו הביקורת והכעס!

אילנה היקרה, שמעי ואולי תביני מה שורש הבעיה ביחסים בינינו, לרוב הוא לא מדבר, סגור, שותק במעין זעם עצור כזה.

מה אתה ממלמל לעצמך?

תדבר.

תפסיק לזמזם.

אולי תאמר את מה שיש לך לומר כבר..

היום, כמעט ויתרתי אני כבר לא אומרת דבר לא מבקשת שידבר אלי.

וכשסוף סוף פותח הוא את הפה אני מצטערת ששאלתי, כי כל מה שיש לו להגיד זה רק ביקורת בכעס רב. לא משנה מה הוא אומר, ה-'איך הוא אומר', אותי משתק, אילנה אני שומעת את אבא שלי המדבר מגרונו, הכועס דרך האוזניים שלי המדבר אל אימי ואני פוחדת ומשותקת בתוכי באותו הרגע.

נכון, אני לעיתים שוגה, לפעמים עייפה, לעיתים קרובות לא חושבת לפני, מצטדקת אחרי, לאחרונה כבר לא אכפת לי כלל, כי עייפתי. הרי זה לא משנה מה באמת אומר, או מה אעשה, תמיד, אבל תמיד תמיד יהיה לו מה לומר עליי, לבקר אותי עד כמה אני לא בסדר ושוב ושוב ושוב לכעוס ושוב לכעוס עלי בלי שום פרופורציה, בלי מידה. מבלי להקשיב, אף פעם לא להתעניין בי ממש ואולי רק מדי פעם לשמוע מה יש לי לומר?

עם אחרות הוא יודע להיות ג'נטלמן, מדבר כה יפה, מתייחס מתעניין לאחרונה נהיה פסיכולוג אפילו מעורה בחייהן האישיים של קולגות מהעבודה.

אך אותי כאשתו הוא אינו מכיר כלל, אינו יודע מהן חלומותיי ?

אינו יודע מהן רצונותיי?

לא אכפת לו מה אני אוהבת ?

ממה אני כואבת?

מה קרה לי באמת היום ?

מהם פחדיי ?

כשאני מגיעה לאירוע חברתי בעבודה אצלו, בא לי להקיא מרוב מחמאות שאני מקבלת על 'בעלי הנחמד', לי היא אומרת... אוי, יקירה, כמה שאת זכית, איזה בעל נפלא יש לך!

האם על בעלי היא מדברת ?

עד כמה את מכירה אותו בכלל ?

בעלי הכועס האדם שנגד כל מה שאני אומרת, מבזה את עשייתי ומשפיל את כבודי בעולם, לעולם אינו אומר אף מילה טובה, תמיד רק תלונות, תלונות תלונות ... תמיד לא טוב, לא טוב.. מה את יודעת? איך זה לחיות בעולם של קור, כל היום ביקורת וביקורת וביקורת קרר...קרר... על ה-'נחמד הזה' היא מדברת, אני עומדת ומשתאה ולא מוציאה אף מילה.

כשנגמרת הביקורת, מגיע הכעס, כעס כה גדול השורף אותי מבפנים, כאש בשדה קוצים מכלה את שארית הרגש שעוד יש לי כלפיו ועל מה ולמה ?

הרי תמיד אנחנו יצורים לא מושלמים וקצת מוגבלים ואת העיקר שלשמו הגענו לעולם הזה אנחנו שוכחים ולא מספיק מיישמים את מהות הלימוד – "ואהבת לרעך כמוך", את מצפה ממנו והוא מצפה ממך אך אף אחד מאתנו אף פעם אינו לוקח אחריות מלאה על עצמו לתיקונו, דווקא הגענו לעולם ללמוד לתת יחס טוב לאשה והאִשָהּ יחס טוב לבעלה..

אך מה שיוצא בפועל כיעור נפש אחד גדול ביחסים בינינו. הרי כל אחד מאתנו בוחר בדיוק בדיוק את הבן זוג הראוי לו, בן הזוג הכי מתאים לתיקון עצמו דרכו. זהו זיווגך בורא עולם לך אומר, חשבת אז חשבת, תחשוב שוב..

"האיש והאשה זכו שכינה ביניהם, אם לא זכו אש אוכלתם"...

שמעי אילנה זהו האירוע שבגינו רבנו האשה לי אומרת: בזמן עבודתי לרגע במשמרת העפתי מבט בפלאפון, ב-'איי, איי, איי'... איך לא יכאב לבסוף? אומנם הייתי צריכה לעבוד אך המבט גלש ושמתי לב שיש הרבה הודעות מ-'דיירי הבניין', הסתקרנתי מה כבר קרה?

ראיתי שאמא של אחד מדיירי הבניין נפטרה, אז מיד הודעתי לבעלי, לא הבנתי למה שולחים הודעה בשעה כה מאוחרת, הצטערתי בשבילו כי הכרתי את אמו, אשה נחמדה, חולה הייתה ובוודאי זו אמו ואמא זו אמא . "ברוך דיין האמת ושהקב"ה ינחם אותו עם כל אבלי ציון"!

ובהמשך הגיעה הודעה נוספת שהיום ההלוויה בשעה 23:00 בבית העלמין כך וכך. אני לתומי, לא העברתי את ההודעה היה כבר מאוד מאוחר ולא חשבתי בכלל שבעלי ירצה ללכת. יאמר לזכותו של בעלי שהוא מקפיד ללכת להלוויות ולאזכרות ולא לשמחות וכמובן איך לא? מנת צוננין חטפתי כשחזרתי הביתה. קרר... קרר...

מה קורה?...

למה לא עידכנת אותי מתי ההלוויה?

מה חשבת לעצמך למה את מחליטה בשבילי למה אני רוצה ללכת?

עניתי, אם היה לך כה חשוב ללכת יכולת להתקשר ולשאול?

יכולת לשאול מישהו אחר מבין דיירי הבניין?

הוא ענה, חיכיתי לתשובה ממך מתי ההלוויה?

מי חשב על זה בכלל?

איזו אי נעימות גרמת לי, כמה לא נעים לי מהשכנים?

מה יחשבו עליי?

מה ייחשבו עליו?

ומה אני אשתו חושבת עליו מזה לא אכפת לו?

ולמה שיהיה אכפת לו מאשתו מכל הפגיעות הרבות אינספור פגיעות מחוסר רגש, מביקורת נוקבת הורסת, את הנפש מרופפת ואת הלב סוגרת.

בקיצור, אולי כול מה שנאמר הוא נכון, הוא צודק, אך איך שזה נאמר דרך הטחת ביקורת קשה בכעס נוקב, בתדר רוגז, במבט מאיים, שיניים חושף שוב קרר... קר... כעס כעס כעס.

בלילה בוכה בצידי המיטה, פגועה עצובה ומבטיחה שלעולם לא אתקרב אלייך אישי, בך לא אגע אף פעם בעלי, ב-'דוחה שכמוך'. אך אלייך תשוקתי.

אך מי יסבול מזה יותר ממני?

לבסוף אשכח לך אסלח, כי אם לא - אתה הרי בגאוותך הנצחית לעולם לא תבוא לבקש סליחה ובטח לא תשפיל את כבודך ואותי תחבק ובי תיגע ובי תחשוק אשת חיקך, האשה המושלמת החכמה, היפה. אין מצב שאליי תתקרב שאותי תאהב, אתה ה-'צודק' תתבצר בעמדתך - לא אוהב, לא מנחם, לא נוגע, אף חודשים יכולים לעבור מבלי שתיגע בי, מבלי שתתקרב אלי, איזו 'הענשה עקומה ומכוערת', איזה מן גבר אתה שיכול לא לגעת באשתו חודשים?

האם חיי הזוגיות בינינו היו יכולים להיות חיים מושלמים יחדיו?

האם אנחנו יכולים להיות לא מאושרים?

אוי כמה בדידות יש בחיי הנישואין?

למה אתה עושה זאת חדשות לבקרים לוקח חיים ממני, אני חשה עייפות, מפני שמשהו שאני עשיתי גרם לך 'אי-נוחות'. חשבת פעם לעומק אם בכלל אני רוצה לדבר אתך בכלל?

האם היה אכפת לך?

האם אתה מסוגל להבין? אתה חי 'כל הזמן בשביל ה-בחוץ', איך אתה נראה בעיני אחרים?

מה חושבים עליך?

האם אי פעם היה אכפת לך מה אשתך מרגישה?

מה אשתך חושבת עלייך?

הנה תמצית היחסים בינינו:

אני לא סובלת אותך אך אוהבת אותך...

לשם האיזון, אביא הפעם גם מדברי תלמידי על יחסיו עם אשתו שתחיה.

תלמיד לי אומר: אילנה, אשתי יצאה לפנסיה וחלק מהכיף שלה זה לצאת לטייל מדי פעם בפעם והפעם אשתי בחרה לטייל בארץ יפה ומופלאה, הררית, מלאת יופי פאר הבריאה ממש ואני מבחינתי יותר טוב מזה לא יכול להיות.

זכיתי בחופשה מפנקת להיות בבית בלעדיה, 10 ימים לבד, חי בתור רווק, אילנה אין לך מושג איזה כיף זה, שמיימי ממש.

אני חי כמו רווק, קורא שותה ואוכל, מניח את הכוס איפה שמתחשק לי, את הצלחת על השולחן ולא בכיור, משאיר ספר פתוח ועוד אחד ועוד אחד, קורא ומזפזף וחוזר לספריי האהובים, הרי אין אף אחד שיעיר לי, אין אף אחד שיציק לי.

אשתי המסודרת, שכל דבר מניחה במקומו שאת החשבונות תמיד משלמת בזמן ולתור מגיעה 10 דקות לפני, אותי תמיד מזרזת. אותה אני אוהב, אוהב אותה יותר מכל דבר אחר אך כל השנאה והביקורת והכעס הם בצד שלה.

הזמנתי חבר אליי, חברי כשהגיע אלי הסתכל סביבו על הדירה הקטנה והלא מסודרת. תן לי לנחש, אתה סטודנט חופשי היום?

אני עונה: "זה קרוב לאמת יותר כפי שהייתי רוצה להודות בזה".

חברי: "תיהנה מזה ידידי, כל זמן שאתה יכול. בלי להשמיע דעה שאינה במקום, חברי לי אמר: " אשתך הטובה לא הייתה מרשה לך להמשיך בצורת קיום כזאת".

אני: "חייכתי, אך לא עניתי וכי מה יש לי לומר, נכנסתי למטבח וחזרתי עם שישיית פחיות בירה.

התיישבנו בסלון עם משקאותינו, רגועים מהצרות של הנשואים באושר ובעושר.

חברי: " אני מניח שיש לך מכשיר וידיאו מתחת לאשפה הזאת באיזה מקום"?

בא נראה סרט טוב שהבאתי, תיהנה חברי, אולי אבלבל לך את המוח בערב אחר, אבל לא הערב. ממילא תצטרך להיות באמת פיקח. אותו סוג של פיקחות תצטרך להיזהר מאוד לא להיכנס אתה למלחמת מוחות על מנת להסביר לה למה הבית נראה ככה, אלא אם אתה בטוח מאוד ביכולת שלך.

אתה תצטרך להיות פיקח, באמת פיקח. חשבתי על דבריו של חברי הרי אני הוא זה שתמיד מרצה את אשתו, אך היא לעולם אינה מרוצה. אף פעם שום דבר לא מספיק טוב לה. אני מרצה ועושה אך לא מתכוון, נסגר, נפגע מדבריה מתרחק מסתגר, רוצה רגש, מקבל הפוך, כואב ולבסוף כועס.

הגורם המאזן הוא הכעס שתמיד גובר בכל פעם, מול כל מצב ולא פוחת ולא יורד אף פעם בלב נרשם, מכביד על קיומנו ונצרב בתודעתנו. ברור, שאינו מאזן כלל וכלל!

הסרט טוב, השיחה קולחת בינינו אנחנו מדברים על חיינו, על כל שנות הכרותינו, חברה גברית היא חברה נהדרת אנו מדברים שיחה כנה ופתוחה על ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור בחיי הנישואים שלנו.

איך אנו מעבירים אותם לצאצאינו האהובים. איך הכעס הוא רגש כה חזק ומזיק, החוסם את כל מעיינות ישותנו כבני אדם. אנו מפצים את עצמנו על חולשתנו ב-'כוח מדומה', חלקנו משתלטים, חלקנו מרצים, אך בשורש כולנו לא אוהבים, איננו מכילים איננו אוהבים, המרצה איננו מרוצה – אינו מקיים לא את רצונו ואף לא את רצון הבת זוג, כי אינו מתכוון במעשיו. השתלטן, צודק, רק הוא יודע מה הנכון, הוא מרגיש אותך ממש, לא ולא – הוא זה לא אתה, הוא לא מסוגל להרגיש את מה שאתה מרגיש - הוא מבטל ושולל את רצונם של הסובבים אותו ופוגע בקיומם הטבעי.

כשהאשה חוזרת הביתה, בעודה בפתח הדירה: היא מתחילה לצעוק לשאוג ולהשתולל: 'מה זה? איך הבית נראה? מה זו המהפכה הזו? אותי היא מבזה במילים פוגעניות, בקללות עסיסיות, קום סדר ונקה את הבית מה זה צריך להיות, רק חזרתי וכבר אני צריכה לנקות?

אך הפעם אני לומד קצת יותר הכרתי, אולי עוד לא מתוקן לגמרי, אך ה-'מרצה הלא מרוצה לא מסכים לרצות יותר ועד שאלמד להתקרב בדיוק, בינתיים אני בדיוק היחסי לה עונה: אשתי, שלום, מה שלומך? טוב, לראות אותך בבית. אני עובד ואת בפנסיה וגם לי הגיעה חופשה קטנה ואם לך זה מפריע קומי ותנקי את. אשתי מרוב הלם שותקת. לא עונה !

אני חושב בליבי: לא סובל אותך, אבל אוהב אותך מאוד...

"כעס היא מידה רעה היא עד למאוד וראוי לו לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו".

ימימה הייתה אומרת: "אתם אוהבים את הכעס"... מרביתנו גם לא לומדים ולא בהכרה שניתן לשחרר את כאבנו, לא צריך כעס כפיצוי על הכאב הרגשי; הרי ה-'כעס' – הינו כאב עצור סגור. אם נזכה לקבלו ולהכילו, לחמול על עצמנו במצוקותינו נלמד אט אט לשחררו. נכיל כאב רגשי ונרפא את ליבנו, נמלא אותו ברגש אהבה כהשלמה של מה שכה חסר אצלנו בלב.

"מי שמשבר את מידת הכעס יזכה ל-'שם טוב'" .

תפקיד האשה בעולם להתגלות בשלמותה – התגלות היסוד הנקבי בגבר.

הפער בין המצוי לרצוי נוצר כתוצאה מהקלקול בעקבות חטא האדם הראשון. לפני החטא היה שוויון בין האשה לגבר שהופר על ידי חטא אכילת התפוח מעץ הדעת. לפני החטא משלה האשה באיש ואחריו היא נדחקה בעולם הפשט ואינה שווה לאיש יותר.

האיש והאשה שווים במנגנונים שונים שלהם אך יש להם ישויות שונות. התפקיד של כל אדם הוא לזהות את היסודות הללו הקיימים בתוכו.

מקורות מהיהדות והקבלה המתייחסים ליחסים בין איש ואשה והקשורים לחג השבועות

מקור (של הרמב"ן)

עונשה של האשה כתוצאה מהקלקול.

אשה – תוספת האות ה' לשמה מגלמת שפע ופריון ומאפיינת את המהות הפנימית בבריאה. בשם המפורש של הבורא מופיעה האות ה' פעמיים, יש בשמו שתי מהויות נקביות (לאה ורחל).

ה' ראשונה – יסוד נקבי – ספירת בינה – העליונה בספירות (לאה אמנו)

ה' שניה – יסוד נקבי – ספירת מלכות (רחל אמנו).

התורה אינה מדברת בתחילה על בעל ואשה אלא על איש ואישה. לאחר הקלקול היא מדברת על בעל ואישה. בעל מעיד על חוסר השוויון בין השניים.

אומר הנביא הושע "וביום ההוא לא יקרא עוד שמך בעלי אלא אישי". כלומר הקלקול שבין האיש לאישה יתוקן באחרית הימים.

כל ההוויה היא תוצר של יסודות סותרים. בהתבוננות עמוקה, קשר הנישואין יכשל כאשר האישה אינה מודעת ליסודות הזכריים שבה ומשליכה את כל יהבה על הבעל ולהפך.

היסוד הזכרי הוא היסוד האקטיבי, עשייה (האונה השמאלית של המוח).

היסוד הנקבי הוא האינטואיטיביות, רוחניות (האונה הימנית של המוח).

מבחינה רוחנית המינון של כל אחד מהיסודות הם המשמעותיים בכל אחד ואחת מאתנו. אנו אמורים כאדם להיות גם וגם ולא רק זכרי או רק נקבי.

בכל התורות בעולם יש את קוד העל של שני היסודות הללו: אנימה ואנימוס, אחדות הניגודים שבין הזכרי לנקבי כבסיס ההוויה.

סודות הכניסה ל-'פרדס' לפני חג השבועות

מדובר על ארבעת הדמויות שנכנסו לפרדס. למעשה אלו הן ארבע דמויות הנמצאות בכל אחד מאתנו במינונים שונים. כמו שבהגדה מדובר על ארבעה בנים שהם סוגי טיפוסים שונים של האדם, כך גם כאן.

מאותה כניסות לפרדס בונה לו רבי עקיבא את ספר ההיכלות זוטרתי ותכלית שמות בן ע"ב המופיעים שם. רבי עקיבא מפרט מה קרה לכל אחד מחבורתו התנאית כאשר אלו נכנסו לפרדס. הוא מתאר מדוע רק הוא זכה לעלות מהיכל להיכל, שכנראה היה זה הידע שלו בסוד ע"ב השמות.

רבי עקיבא יודע את סוד האותיות ואת התדרים האנרגטיים שלהן וכך הוא יודע למעשה את סיסמאות המעבר בין הרקיעים השונים.

מהותו של רבי עקיבא היא העקביות ולכן הצליח כנראה לעלות ולחזור משם בריא ושלם.

ספר המפתח מאת יוסף לניאדו:

המידע הכלול בספר התקבל ע"י המחבר בתקשור, לניאדו מצליח להוכיח ולהציג בצורה מדעית ומפליאה, את העברית כשפת המקור ממנה נבללו כל שפות תבל במגדל בבל.

האנגלית משמשת פה כדוגמנית להוכחת הקונספט המפליא.

פרדס = פרדייס = גן עדן

פוזיטיב = פה זה טוב

רבי עקיבא יודע גם את סוד הפנים והשרטוטים ולכן בחר לו שלושה תלמידים תנאים על מנת ללמדם את הטכניקה של הכניסה לתוך הפרדס.

מדוע ספירת העומר היא תקופת אבל בעם ישראל?

עד ל"ג בעומר נוהגים מנהגי אבלות לזכר 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא שמתו מכיוון שחטאו בחוסר מתן כבוד זה לזה.

נשאלת השאלה איך יכול להיות שכל כך הרבה תלמידים נכשלים בעבירה שכזו?

מה זה אומר על המורה שלהם, רבי עקיבא?

ישנה סכנה ביצר הכבוד העצמי וביטול כבודו של האחר, בנושא הבנת הטקסטים אותם לימד המורה. מורה, או הורה יכול רק להשתדל להעביר תוכן מתוכו, אך אין לו שליטה על תוצאת הלימוד. כל תלמיד, או צאצא, יכול לתרגם זאת אחרת, על פי כלי קיבולו ויכולת ההבנה שלו.

זהו גם חטאו של האדם הראשון שלא הקשיב לקולו הפנימי והקשיב לנחש ולחווה ועל ידי כך קיצץ בנטיעות ונענש.

ספירת העומר היא אחת המצוות המוזרות ביותר שיש ביהדות.

פשוט לספור 50 יום מפסח ועד שבועות.

מתברר שיש קשר הדוק בין הרעיון הפנימי שעומד מאחורי ספירת העומר וההלכות של ספירת העומר, לבין שמירת הבריאות והתהליך שעובר על אדם שעושה שינוי באורח חייו. כדי להבין את הקשר, צריך להבין את הרעיון שעומד מאחורי ספירת העומר.

הרעיון הפנימי מאחורי ספירת העומר:

עם ישראל הצטווה לספור 50 ימים החל מיציאת מצריים ועד מתן תורה. למעשה, זו הייתה ההכנה שהם היו צריכים לעשות, כדי להגיע מוכנים להר סיני ולקבל את התורה.

אם כך, אז מה הכוונה האמיתית בספירת העומר?

את התשובה לשאלה הזו עונה לנו המגיד ממזריטש, בחיר תלמידיו של הבעל שם טוב וממשיך דרכו כמנהיג תנועת החסידות.

ידוע שהמילים בשפה העברית הן לא אקראיות ולכל מילה ושורש של מילה, יש חשיבות ומשמעות. כלומר: אם יש שתי מילים שיש להם את אותו השורש ואותן האותיות, הרי שיש קשר פנימי כלשהו ביניהן. המגיד ממזריטש מסביר שלא במקרה לספור זה אותו השורש כמו המילה ספיר.

ספיר זו אבן בהירה שבוהקת, אבן שכביכול מאירה.

האדמו"ר הזקן, תלמידו של המגיד ממזריטש ומייסד חסידות חב"ד,

מסביר את דבריו של רבו המגיד, בכך שכל הרעיון של 50 הימים בין יציאת מצרים ומתן תורה, הוא להפוך את עצמנו להיות כמו אבן ספיר, אבן שמאירה, כלומר לתקן את כל המידות הרעות שלנו, שמאפילות על האור שלנו, כדי שבאמת נאיר.

כל אדם הוא בעצם אבן ספיר, מקור אור, רק לפעמים הבהירות הזו לא נראית מבחוץ, כמו אבן בוהקת שמכוסה בבוץ. העבודה בחמישים הימים בין פסח למתן תורה היא לנקות את הבוץ הזה – לספור, להפוך להיות כמו אבן ספיר.

בפועל, כאמור, ניקוי הבוץ מעצמנו, היא העבודה של תיקון המידות שלנו, לתקן את מידת הכעס, הקנאה, הגאווה, הקמצנות, האגואיזם, העצלנות, האדישות ועוד ועוד.

זאת ההכנה למתן תורה, להגיע להר סיני כאשר אנחנו נקיים ובוהקים. לאחר "שספרנו" - הפכנו את עצמנו לאבן ספיר.

ההסבר הזה גם עונה כבדרך אגב על אחת הקושיות הידועות שיש על ספירת העומר:

הפסוק שמצווה על מצוות ספירת העומר הוא הפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג, טו).

נשאלת שאלה, הרי ידוע שאין מילים מיותרות בתורה. מדוע אם כך התורה משתמשת בביטוי "וספרתם לכם"? אפשר היה להגיד וספרתם ממחרת השבת...

המילה "לכם" לכאורה, לא מוסיפה שום דבר ונראה שהיא מיותרת.

יכולנו להבין בברור את הציווי לספור שבעה שבועות גם בלי המילה "לכם".

התשובה מובנת אם מסתכלים על הרובד הפנימי של ספירת העומר, כפי שהסבירו המגיד ממזריטש והאדמו"ר הזקן.

העבודה היא לא רק לספור, כמו שלומדים בגן הילדים, אלא העבודה היא "לספור" את עצמנו, לתקן את המידות. המגיד הסביר שצריך שה"לכם" יהיה בהיר. כלומר, המילה "לכם" רומזת שבעצם לא מדובר כאן סתם בספירה טכנית של הימים, אלא הספירה היא הספירה של עצמנו, שאנחנו נהיה בהירים ומאירים.

כעת אפשר להבין מדוע הספירה היא ספירה מאחד ועד חמישים ולא ספירה לאחור מחמישים ועד אחד:

התורה רצתה לרמוז לנו שכאשר אנו עובדים על המידות שלנו, צריך תמיד להסתכל על הדרך שכבר עברנו ולא על עוד כמה נשאר. עברנו יום אחד, עברנו שני ימים וכו'.

אדם שיתבונן באמת בעצמו עלול לראות שבעצם הוא מלא אינטרסים ואגואיזם ושיש לו עוד דרך ארוכה מאוד לעבור עד שיתקן את עצמו. מחשבה כזו עלולה להוביל לייאוש ולמסקנה שאין סיכוי להגיע למטרה ואז לוותר מלכתחילה.

אדם צריך להסתכל על הדרך שהוא כבר עבר, על הדברים שהוא כבר תיקן.

התבוננות כזו תיתן לו כוח להמשיך בדרך. זו התבוננות שמביאה לשמחה.

כאן מגיע הקשר הראשון לריפוי מחלות:

ריפוי מחלות דורש לא פעם לשנות הרגלים מהקצה אל הקצה.

אדם שרגיל לאכול מזון תעשייתי, בשר כל יום, מוצרי חלב, חטיפים, שתיה קלה ממותקת, הרבה כוסות קפה כל יום, מיונז, פלפל, פיצות, עוגות ומאפים בקונדיטוריות, עלול להסתכל על אדם שאוכל רק מזון בייתי, שותה רק מים, חליטות צמחים ומיצים ירוקים, מכין שייק ירוק כל יום, מנביט את כל הקטניות שלו, מאדה את הירקות, אוכל 8 סוגי נבטים ירוקים, מכין פשטידות בלי ביצים ולחשוב שאין לו בכלל סיכוי אי פעם להגיע לרמה הזאת.

הוא עלול לוותר על ביצוע שינויים באורח חייו, מכיוון הוא לא מסוגל לדמיין את עצמו מגיע למצב של חברו.

אומרת לנו התורה, תתחיל ללכת, היום יום אחד לעומר.

אל תסתכל על כמה עוד יש לך ללכת וכמה שינויים אתה עוד צריך לעשות, תסתכל על הדרך שכבר עברת.

הפסקת לשתות קולה? עברת יום אחד!

הפסקת גם לאכול בורקסים? עברת ליום השני!

במקום שלוש כוסות קפה ביום, אתה שותה עכשיו רק שתי כוסות? עברת ליום השלישי.

התורה יודעת, שלעשות שינויים בחיים זה לא תמיד דבר קל.

במיוחד לעשות שינויים בעצמנו, לתקן את המידות שלנו ואני מוסיף גם לעשות שינוי בתזונה שלנו ובהרגלי חיינו. זה לא דבר קל כלל וכלל. לא פשוט להיגמל מהרגלים של שנים רבות.

לכן התורה נותנת לנו הדרכה איך לעשות זאת – לדעת להעריך אפילו שינוי קטן לטובה שעשינו.

כל צעד ואפילו צעד קטן, שלכאורה הוא בטל בשישים, מקרב אותנו למטרה. זו צורת ההסתכלות הנכונה. את זה ספירת העומר רוצה ללמד אותנו. עכשיו, אחרי שהבנו את הרעיון הפנימי מאחורי ספירת העומר, נוכל להבין כמה מן ההלכות המוזרות שלה.

מדוע מברכים את הברכה על ספירת העומר כל יום מחדש?

לפני כל מצווה שאנו עושים, אנחנו מברכים ברכה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת קודש/ להדליק נר חנוכה/ על ביעור חמץ / לישב בסוכה/ על ספירת העומר ועוד ועוד, כל מצווה לפי הסיומת שלה. לכאורה, הציווי הוא הרי לספור חמישים יום. זו המצווה. כך כתוב. אם כך, היה צריך לברך פעם אחת ביום הראשון את הברכה וזהו.

ההלכה קובעת שיש לברך כל יום מחדש.

מדוע?

אנחנו הרי לא מתחילים מצווה חדשה ובכלל, עוד לא סיימנו את המצווה הקודמת של ספירת חמישים יום, אז מדוע צריך לברך כל יום מחדש?

התשובה היא שוב על פי ההבנה של פנימיות העניין.

כשעוסקים בתיקון המידות, העבודה מתחילה כל יום מחדש!

כל יום כביכול זו מצווה חדשה.

אם אתמול לא כעסת, זה לא אומר שגם היום לא תכעס. גם היום אתה צריך לעבוד על שליטה במידת הכעס.

היום יש התמודדות חדשה ועבודה חדשה ולכן מברכים שוב מחדש, כי זו לא מצווה שעושים פעם אחת וזהו. זוהי מצווה מתמשכת שמתחילה כל יום מחדש.

בדיוק כך גם כאשר עושים שינויים בתזונה. כל יום יש להתמודד עם הפיתויים מחדש, כל יום יש להוסיף ולהתקדם בדרך ואולי לעשות עוד צעד קטן בשיפור התזונה.

מדוע כל אדם חייב לברך לעצמו?

יש עוד פרט מוזר וחריג בהלכות הקשורות לספירת העומר. על מרבית המצוות, אדם לא חייב לברך בעצמו. מישהו אחר שגם הוא מתכוון לעשות את המצווה, יכול לברך ולכוון במחשבה שהברכה תחול ותהיה תקפה גם עבור חברו.

למשל: יש מצווה לעשות קידוש לפני סעודת השבת וללגום יין. על פי ההלכה אין בעיה שאדם אחד יברך את הברכה על הקידוש "בורא פרי הגפן" והאחרים לידו ששומעים את הברכה, ישתו לאחר מכן מבלי לברך בעצמם. כל זאת, אם המברך התכוון שהברכה שהוא מברך, היא גם עבורם והם התכוונו שהברכה שלו תהיה תקפה גם לגביהם.

לא כך הדבר לגבי מצוות ספירת העומר. אי אפשר על פי ההלכה לספור את ספירת העומר ולהסתמך על הברכה של אדם אחר, גם אם הוא התכוון שהברכה תהיה תקפה גם עבורך. זה לא עובד. כל אחד חייב לברך לעצמו.

על פי פנימיות העניין זה מובן.

עבודת המידות היא עבודה אישית של כל אחד ואחד. אף אחד לא יכול לעשות את העבודה הזאת עבורך.

התורה רצתה ללמד אותנו שאדם חייב לקחת אחריות על חייו ועל אישיותו ואם הוא מוצא בה פגמים, הוא זה שחייב לתקן אותם ורק הוא יכול לתקן אותם. כך גם לגבי שמירת הבריאות והאכילה הנכונה. אף אחד לא יכול לשמור על הבריאות שלך במקומך. אף אחד לא יכול לעבור את תהליך הריפוי שלך במקומך. אף אחד לא יכול לאכול את המאכלים הנכונים עבורך. זה משהו שאתה חייב לעשות בעצמך.

אדם חייב לקחת אחריות על חייו ולעשות את הנדרש ממנו בעצמו.

אפשר לכוון, אפשר לסייע, אפשר לתמוך, אבל אי אפשר לעשות את העבודה במקומך. את זה התורה רצתה ללמד אותנו, בכך שבניגוד לשאר המצוות, כאן כל אחד חייב לברך לעצמו.

מדוע הספירה נקראת ספירת העומר ולא ספירת מתן תורה?

יש שאלה נוספת שמתבקשת. כל המטרה של הספירה, גם בפנימיות, היא להתכונן לקראת מתן תורה.

אז לכאורה, השם של המצווה היה צריך להיות 'ספירת מתן תורה'. מדוע השם הוא ספירת העומר?

העומר הוא שם הקורבן שעם ישראל נצטווה להקריב מייד לאחר יציאת מצרים. קורבן של שעורה.

מדוע הספירה נקראת על שם הקורבן שמקריבים ביום הראשון לספירה ולא על מטרת הספירה – מתן תורה?

הגמרא מספרת לנו ששעורה הוא מאכל בהמה. איך כל זה קשור לתיקון המידות של ספירת העומר?

החלק הרוחני שיש בכל אדם, הוא בעצם שני חלקים.

יש בנו חלק רוחני שנקרא "הנפש האלוקית". זהו חלק אלוה ממעל ממש. חלק רוחני טהור בקרבנו, מושלם, שלא צריך שום תיקון. חלק רוחני שכל כולו אור ורצונו זה רק לעשות טוב ולהאיר, גם אם זה במחיר של נזק לעצמו. זו הנשמה הטהורה שיש בכל אדם.

אבל יש בנו חלק רוחני נוסף שחז"ל קראו לו "הנפש הבהמית" – זהו חלק רוחני בנפש שלנו שחושב רק על טובתו והאינטרסים שלו. זה חלק שבנפש, שמה שמניע אותו זה החיפוש אחר עונג עצמי ללא שום שיקול אחר.

חז"ל נתנו לחלק הרוחני הזה את השם "נפש בהמית" משתי סיבות:

סיבה אחת היא מכיוון שבהמות מתנהלות בעולם בצורה הזו. הן עושות את הפעולה שמביאה להם מקסימום עונג. אם הן רעבות יותר מעיפות, הן תלכנה לצוד או ללחך עשב. אם הן עייפות יותר מרעבות, הן תלכנה לישון.

ההכרעה מה לעשות בחיים היא רק על פי התאווה החזקה יותר באותו הרגע. הבהמה לא תקריב את עצמה למען מישהו אחר או אידיאל אחר.

כך גם הנפש הבהמית באדם. זה החלק שבנו שחושב רק על טובתו.

סיבה שניה לשם "נפש בהמית" היא שלמרות שהנפש האלוקית היא טהורה וכולה רק טוב, אין לה כוחות לבצע ולממש את הטוב הזה.

לבהמה יש כח. יש פסוק שאמר החכם באדם שמתאר זאת: "ורב תבואות בכח שור" (משלי יד, ד). כלומר, אפשר לחרוש ולקבל תבואה רבה, דווקא כשמשתמשים בכח של השור (בהמה).

אם הנפש הבהמית תהיה מוכנה להשתמש בכוחות שלה עבור הרצונות של הנפש האלוקית, הרי שהנפש האלוקית תוכל להגיע להישגים וביצועים נעלים הרבה יותר, מאשר אם היא תסתמך רק על הכוחות המועטים שלה.

כלומר: לא מספיק רק רצון טוב וכוונה טהורה, צריך גם את הכח לממש אותו. את הנפש האלוקית לא צריך לתקן. היא כבר מתוקנת, טהורה לחלוטין. תיקון המידות הוא בעצם תיקון הנפש הבהמית, שתפסיק לחשוב רק על עצמה, שתפסיק לחפש רק את התענוג הפרטי שלה (כל כעס על אדם אחר, נובע מכך שמישהו לא עשה כפי רצוני. אני במרכז, רק רצונותי הם החשובים ולכן יש כעס כשזה לא מסתדר כפי שרציתי).

השעורה (קורבן העומר) הוא כאמור, מאכל בהמה.

התורה רצתה לרמוז לנו שוב שבעצם, נכון שכל מטרת הספירה היא להגיע מוכנים למתן תורה, אבל הדרך לעשות זאת היא תיקון הנפש הבהמית ולכן כל ימי הספירה נקראים על שם הקורבן של היום הראשון שהיה מאכל בהמה. יש עוד פרט חריג ביותר לגבי ספירת העומר. משהו שאין לו אח ורע בכל התורה כולה! יתכן מצב שבו שני אנשים נמצאים באותו המקום ואדם אחד סופר היום שמונה ימים לעומר ואילו האדם השני סופר היום תשעה ימים לעומר! ושניהם צודקים. אף אחד מהם לא התבלבל בספירה!

אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

איך זה יתכן?

יש קו שנקרא קו התאריך.

זהו קו דמיוני שעובר אי שם באמצע האוקינוס השקט. קו מוסכם שמי שעובר אותו בצעד אחד, בעצם עובר ברגע אחד יום קדימה או יום אחורה. במקום אחד השעה עכשיו היא יום שלישי, שבע בבוקר ומטר אחד הצידה התאריך הוא יום שני, שבע בבוקר!

אם אדם עובר את קו התאריך במהלך ימי ספירת העומר, כגון אדם שטס מיפן אל החוף המערבי של ארה"ב ונוחת בסן פרנסיסקו, הרי שכאשר הוא יכנס לאחד מבתי הכנסת בעיר, המקומיים יספרו את הספירה שהוא כבר ספר אתמול.

נשאלת שאלה מה הוא צריך לספור?

את הספירה בהתאם למקום שהוא הגיע אליו (ואז למשל יצא שהוא יספור פעמים היום שמונה ימים לעומר), או את הספירה בהתאם למספר הימים שחלפו מרגע שהוא החל לספור?

הרבי מילובביץ הכריע בשאלה הזו וקבע שעל האדם לספור, על פי מספר הימים שחלפו מרגע תחילת ספירתו הפרטית, ללא קשר לספירה של אנשי המקום!

הכרעתו התבססה בין היתר על דברי הגמרא: "וספרתם לכם, תנו רבנן שתהא ספירה לכל אחד ואחד" (מסכת מנחות סה, ב)

אגב, פסק הלכה זה יוצר מצב, שלאותו אדם שטס מיפן לחוף המערבי של ארה"ב, חג השבועות יחול יום קודם לעומת המקומיים! (מכיוון ששבועות חל ביום החמישים לספירה ולא על פי תאריך קבוע)

כלומר, ייווצר מצב שעבורו זה יום חג והוא לא מניח תפילין ועבור האנשים שעומדים לידו, זהו יום חול רגיל והם מניחים תפילין!

זוהי הלכה מאוד מוזרה שאין כמותה בכל התורה.

למשל, ידוע שאת פורים חוגגים ביד' אדר, אך בירושלים חוגגים את פורים בטו' אדר (כך כתוב במגילת אסתר - ערים שמוקפות חומה חוגגות בטו אדר). אדם שגר בתל אביב כל השנה, אם הוא שוהה בטו' באדר בירושלים, הוא חייב לחגוג את חג הפורים בטו' אדר כמו אנשי המקום. ואם אדם שהה ביד' אדר בתל אביב וחגג שם את פורים ולפני השקיעה נסע לירושלים והוא ישהה את כל טו' באדר בירושלים, הרי שהוא יחגוג את פורים פעמים!

הוא יעשה את מה שעושים אחרים במקום אליו הגיע. אבל בספירת העומר זה שונה. בספירת העומר כל אחד סופר לעצמו, ללא קשר למה עושים אחרים לידו. התורה רצתה ללמד אותנו שבכל הקשור לתיקון המידות, העבודה היא אישית וביחס לעצמך בלבד.

לא משנה מה הדרגה הרוחנית של האחר ואיפה הוא נמצא בדרך.

משנה כמה אתה התקדמת ביחס לעצמך.

אל תנסה להשוות את עצמך ביחס לאחרים.

תבדוק את עצמך ביחס למה שספרת יום קודם. תבדוק את עצמך ביחס למה שאתה היית יום קודם!

מסופר ששאלו פעם את רבי זושא מאניפולי, מה תענה כאשר תגיע לעולם האמת וישאלו אותך למה לא היית משה רבינו.

הוא ענה: אני לא מפחד שישאלו אותי למה לא היית משה רבינו. אני מפחד שישאלו אותי למה לא היית זושא...

כל אחד צריך להיות את מה שהוא אמור להיות ושיש ביכולתו להיות, על פי נתוני הפתיחה והכישרונות שקיבל. אדם צריך לשאול את עצמו האם הוא משתמש נכון בכוחות ובכישרונות שקיבל, האם הוא משתפר ומממש את מלוא הפוטנציאל שלו.

אי אפשר להשוות את עצמך לאדם אחר, שיש לו נתוני פתיחה שונים משלך.

לכל אדם יש את קו הזינוק האישי שלו בחיים וההצלחה היא לא לאן הגעת, אלא כמה התקדמת מאיפה שהתחלת!

שנזכה כולנו!

חג שבועות שמח!