הלימוד מאפשר סדר
הלימוד מאפשר סדר
תשובה לתלמידה
פניה להתקרבות שתנסה אז את העיקר והפרדה מהמיותר לקיומה, להגדיל את ההכרה כדי לשקול - מאפשרת שיקול כמו מאזניים דקות במלאכתה האישית. הרי התלמידה קרובה למטרתה כאשר יש לה הכרה לרצונה, היא יודעת את מטרתה, אוספת את כוחות הנפש הנכונים, רצונה הטוב, מחשבתה הטובה (זה איסוף גם רצון גם מחשבה), הרגש הטוב – כולם יחד פועלים כדי לתת להבנה. זו שוב פעילות הכרתית, התקרבות קרובה לחלקים הקרובים, האסופים, הקרובים. למעשה אמורים להעשיר אותם החלקים את הבנתה. הבנת תיקונה.
דוגמה: הרצון נראה לה שהוא טוב ויכולה דרך תוצאות לקלוט שאין התוצאות בהתאם לרצונה. אותו זמן היא לא בהבנה. נמצאת כרוצה, כמדמיינת רצון, זה כמו רצון לקבל תוצאות אשר אין להן קשר עם מלאכתה. תתעורר, תבהיר הבנתה למלאכתה דרך ניקוי החלקים המיותרים בחלקיה, ואפילו אסופים ילמדו אותה על היש בהם. ואז פה יש קשר ישיר עם החלקים הראשונים: תיחום הלב, המחשבה, הרצון, הקשב. תיחום הטוב המפריד מתיחום המיותר. הכול מתוחם. והנה קשר עם חלקים ראשונים שניתנו.
התיחום מאפשר זיהוי להפרדות, כמו כן לחיבורים
התיחום מאפשר זיהוי להפרדות, כמו כן לחיבורים. ז"א: פעולה מעמיקה בראשיתה, אשר יכולה לשנות את ההבנה או פתיחות ההבנה להבין, או העמקת ההבנה, או לנקות את מה שנראה קודם מדויק ואינו מדויק לפי יחסי הגומלין שבין החלקים הפועלים כולם כבונים. ז"א: הכרה גם אז פעילה מאד. העבודה קלה כי למעשה העבודה קלה. פעילות הכרתית גם מעמיקה – הזיהויים לא פשוטים, יש מורכבות, ואז אפשר שתביאו רישומים טובים לחלק זה, גם כי יש בו חלקים המחזקים ויש ניקוי, ובו בזמן התנקות ממה שמיותר להבנה ולכל החלקים עצמם, ללב, לא רק מעומס מוכר אלא גם מעומס שלא נראה כעומס. לא לנוכחות מפוזרת לזמן דחיה, אלא בקשר עם מה שקורה. קוראת ורושמת בהבנה כי היא עובדת בהעמקה. אם אספה כוחות חלקיה ועומדת בפני משפט – המשפט ייפתח בפניה, הבנתה תיפתח לחלק.
רישום יתאפשר באופן רגיל בפני הפעילות של ההבנה האישית. ז"א: לא הייתה מפוזרת, ללא ריכוז, נאבקת, דוחה. לא! היא אספה הטוב שבה מכל חלקיה לנוכחת חזקה, באותו זמן זו התחזקות חזקה. אותו זמן יכולה להבין את אשר לפניה נמצא כתוב. יש התקשרות עם הכתוב. לא בין הכתוב לבין מרכיבי נפש מחסירים. לא נמצאת בקשר עם מרכיבים מחסירים אלא נחה על מקומה. אינה פזורה. היא אסופה. ואז קשר עם הבנתה מתאפשר. הקשר עם הכרתה הנמצא במשפט לפנינו – מבחינה במילים, מה יש בהן. זו לא קריאה שטחית – זו קריאה מעמיקה. מהבנתה האישית הטובה מתאפשרים הרי הרישומים ומרישומים אלה יש כבר לומדת שנושאת הבנת הנלמד. ואז ביומיום, בפני מצבים ובקשר עם סובבים היא נוכחת נושאת הבנה.
היא אינה משחקת עם קיומה וממהרת לדבר לתוך דיבור של השני וכמו כן אינה מתפזרת בפני מצב שיש למצוא פתרון, אלא נושאת שיקול, שומרת על מה שהשיגה ומהשגה זו נשמרת מפיזור – ואז הנה התחזקות. ואז בפני אחרים היא קשובה להבנתה וללבה. היא לא נלחמת.
כשיש מלחמת חלקים הכול מתפזרים. החלקים אינם במקומם, הם מתנגשים, ואז נחסמת בפני תשובה שקולה, כאשר תמיד יש לה קשר למצוא הבנה עם הבנתה הטובה, ואז נמצאת על מקומה מתוחמת, כי מהבנתה לא תחסיר מעצמה ולא תפריז בהפרזותיה הקודמות, אלא תקשיב ותבין ותיתן תשובה מהבנתה הטובה. אותו זמן מתרחש סדר. הפונים לא נמצאים בערבוב עם ההורים, בפניהם לא תהיה נסיגה או עוברת את הגבול כנגדם. תהיה על מקומה שקטה יחסית, השקט הזה של הכלים הטבעיים שנושאת, כמו קשב, מאפשר הבנת הנשמע. דיוק בזמנו.
מדיוקים אלה יש הרבה תוצאות כי הקשר עם הבנתה ולבה שאינו מתפזר בעבור שטויות, אלא פועל מכוחו, מהטוב שבו, גם כלפי עצמה. הכרה לשמירה על מקומה לא במאמץ, ודאי לא במאבק. מעצמם הבנתה יש גמישות בהתחזקותה. הקו הישר מתחיל אז, הלומדת יכולה לצאת במעט זמן מפיתולי הסבך, אם היא מבינה את הסדר הזה. כי ביומיום, בלי מאמץ, באופן טבעי – הקו הישר מאפשר קיום של התיאום בין החלקים. האם זה יתכן? כן. אם מפעילה את הטוב שבה, יכולתה ברגש כלפי הקיום.
ישנה חוקיות: מפֵרָה כלפי אחרים – מקומך מופר.
את חוסמת – את נחסמת.
כל חלק כלפי חוץ נרשם בעומס.
המשך הסבר למשפט "את חוסמת - את נחסמת":
המשפט נראה פשוט, דוחה – נחסמת.
האם היא נחסמת מחלק אחד אותו זמן ?
אם חסמה מנפש – הרי חסמה גם מלבה: הבנה ואז היא נחסמת. ז"א: חוסמת את הבנתה – אין הכרתה להבנתה על תוצאותיה. ז"א: האַל הזה לא פשוט, לא בגשמי. אינה צופה ומזהה את ההתרחשות המעמיקה מחסימה אחת, ומזה גם נבין שהינה דוחה, ומזה נבין גם מה קורה למערכת.. יש כאן ראיית המתרחש להתקרבות הנקייה ובהפרדת ראיית המתרחש בחסר – מהתקרבות שאינה נקיה, שאינה מובנת. יש פה קלות הדעת בפני, גם ממול השיקול. ז"א: נראה דחיה. אותו זמן זה יכול להיות אם הלומדת קמה וממשיכה לתקן אם טעתה, ואז קמה לתקן.
אינה נשענת אוחזת אלא מבינה וממשיכה את מלאכתה כי כבר הבנתה השתנתה, כי זו הבנה אשר מהעמקה בהתרחשות, לא רק של כוח ותנועה אלא גם של התחדשות החלקים. ודאי לכוחם, לסדר שבהם, למעבר שביניהם, לתיאום אשר בהם, לכוחם המשותף. ובזה הרבה פתיחות ושחרור אותו זמן.
אמנם משפט פשוט "החוסמת נחסמת", יכולה גם לשכוח את זה, אם יש לה צורך – תחסום, אך יש פה משקלים להבין כי אותו זמן יש שינוי רב. אין יחסי גומלין בונים, מחזקים ומאזנים. מחסירה הרבה. תנסו להבין בהעמקה זו כמוסיפות לכל חלק אשר הוסבר לכן. ז"א עד כאן ניתן לכן הסבר מחוץ לחלק, כדי להפעיל הבנה להבנות אחרות נוספות, טמון בניתן קודם כל העמקה מלמדת.
כל חלק מיותר כלפי חוץ נרשם בעומס, עומס הוא. לדעת בזמן של קיום רישומים רבים אשר מסבך הם הולכים וחוסמים, הולכים ומקשים וסוגרים כי אז הלב אינו יכול להיות ניזון ממהותו. מחלק אשר ניתן ממה שניתן היום אפשר להבין שהלב יכול לחזור למקומו, לכוחו (נתינתו), לצאת מסבך, להיכנס לבהירות ואז המחשבה מתחזקת. מחשבה מתחזקת ואז נכנסת למנוחה, אינה צריכה להתרוצץ בעבור שטויות. נכנסת למנוחה. יש הכרה לנלמד.
הערבוב בפני השני זה חוטי ערבוב עם הורים והשלכה כלפי סביבה. בתחום הבית נאמר שהבעל מקבל תוצאות מיותרות: הדמות של האב, אם הייתה יקרה לילדה יותר מדי – תדרוש בבית שלה את אשר קיבלה מאביה ברגש ובביטחון. ליד בעל שלא מדייק תאבד בטחון. אם מדייקת (לא בהתניה) – לא תאבד בטחון. ההכרה תבין. היא לא תדרוש להיות כאבא מבעלה, אשר הביא מביתו עומס מאמו.
אם מילדותה סבלה מאביה שהשתלט – תעשה כנגד בעלה. לא תיתן לו להשתלט על מחשבתה, רצונה. מאבקים נמצאים מובטחים בזוגיות למי שלא מבינה.
הלימוד מאפשר סדר, התבהרות, הכנסת סדר בזמן. אין ערבוב זמנים. תיחום זמן הילדה מהוריה זה כמו מתוחם לחוד, להכרה הקשורה לזמן קיום, כי לזמן קיום לא יבואו אותם מרכיבים מעומס להיות מפֵרים, מחלישים מערכת, גוף ונפש. נפש וגוף.
בין מערכת נפש וגוף יחסי גומלין צפופים קיימים, כהתרחשות מותנית ותמידית יומיומית. אם היא תבין שאין הסבך מבית הורים נכנס לביתה – היא תשמור על ביתה ועל ילדיה. זה מתאפשר, כי ברגע של דיוק מהבנה מורכבת זו תרשום שינוי בביתה כשינוי מתחיל.
אם היא מתמידה – לא ייקח זמן רב. שינוי מתחיל הוא כמו הנבטה שיש להצמיח. הלומדת שמדייקת כלפי עצמה כדי להתקיים מכוחות הנפש שלה ולא מחולשתה כנאבקת – אותה הנבטה מביאה תוצאה. התוצאה רשומה בכל המערכת, אפילו במערכת העצבית – רושמת את הדיוק בזמנו.
אם הלב רשם את דיוקו – אין מתח. אין התרגשות. דיוק מביא מנוחה. אין מתח ואז המערכת העצבית לא עונה בחסר אלא עונה דרך דיוקה. גם מאפשרת פתיחות.
כאשר יש מתח, סגירות – יש הֵצֶרוּת.
דיוק מוליד פתיחות, חמימות, הלב מפיץ את חומו ממהותו, העיניים לא שופטות ודוחות אלא מבינות, רכות מהבנה ברורה. ברורות, ז"א: חזקות, מבט ברור ולא מטושטש כחמקמק מסבך דוחה, מלב דוחה.
שניה של דיוק והנה התרחשות מורכבת בכל המערכת, ואז אפשר להבין שכל עוד השחרור, השחרור של החלקים המיותרים, לא התרחש כולו – ודאי יש חלקים מיותרים שעדיין יכולים להתרחש.
מה עושה הלומדת?
האם תהיה נגררת?
תצא מהבנתה?
התשובה היא לא!
כי אם כבר מורכבות החלקים בתיאום אחד עם השני מהתיאום הנמצא, המקום והסדר היחסי אשר מדיוקה היחסי והכל משתתף באיזון חוזר – לא תהיה חלשה, נאבקת, נגד עצמה; תתחזק ממורכבותה המתחילה ומהתחזקותה תסרב לחולשתה, אם לא כועסת בזמן שטועה. אם גמישה ועוברת לדיוקה בקלות. ז"א: יש כאן השגה.
אם היא טועה – לא תהיה בסבך הקודם, לא תכעס, לא תאבד בטחון, ספק לא יבוא, דחיה לא תבוא. לפחות לא כמו קודם. והנה התחזקות והנה שחרור, ממנו שחרור העוצמה של המֵפֵר. בהתמדה, הלומדת יכולה להגיע לדיוק מתאפשר דרך הפרדה, אז זיהוי בזמן מתרחש, גם קשב סביב אחרים ואינה במלחמתה, אלא תקשיב ותענה.
באותו זמן ישנה התרחשות של החיים במערכת. ההוראות ממוח, מהמערכת העצבית מכל חלקיה – מתרחשים בתיאום מסוים: היא נכנסת לסדר שבה, להתחזקות שבה. כשהיא מפֵרה – לא מענישה את עצמה אלא גמישה, יהיה לה תמיד כוח לחזור לדיוקה. גמישות – החסימות אינן יכולות להישאר נוקשות, כי היא לא תתנגש עם חסימתה, לא תהיה נחסמת על ידי חסימתה האישית כי מתרחש שינוי בהתרחשות הזו: הכרתה מתבהרת, הבנתה נפתחת, לבה גם, יש יותר מרחב. אין התנגשות.
אין צָרוּת. אין מאבק קשה כקודם.
זה שחרור ראשון, שמאד חשוב להשיג, בלי בזבוז הזמן. אם מבינות אתן עניין של חוטי הערבוב, אם מבינות את החלק אשר ניתן ויהיה רשום כנרכש, רשום כשייך, משתייך לך מפני שאת נושאת הבנה טובה, ההבנה הטובה שלך, ההכרה ללב – ברגע שאת רוכשת את החלק תביני כמה חוטי ערבוב מסבכים חיים שלמים.
מי שלא זוכה ללמוד – כל חייה תהיה מעורבבת עם אותם חוטי סבך שלא מוכרים לה, מהכרה ערה וחולשתה דרך גם כוחה, ז"א: ערבוב של חולשתה עם רצונה להגעה אישית, ביטוי יכולתה, רצונה, כל זה במאבק.
לא משפט שאומר מובן מאליו, תנסו לבדוק את התוצאות הרבות מהכרה לקיום האישי. כבוד כלפי ערך החיים. הסבל שנגרם באופן אישי והסבל שנגרם לסביבה הקרובה, ולא רק.
לומדת מכניסה סדר לחייה: מסתכלת, מבחינה, מקשיבה, מבינה. נושאת חיים בחלקיה ואז הקשר עם עצמה אינו דרך חוטי ערבוב. היא מתחמת את זמן הילדות כמתחמת את זמן קיומה העכשווי בעשייתה היומיומית. גם לא יהיה בזבוז זמן, כי השינויים יהיו רשומים בעשייתה ובדיבוריה. עשייתה תהיה מסודרת בסדר שונה.
קליטת הסדר בכל מצב, בכל יום, 'מה לפני מה', כל מצב, בלי מאמץ. לא תהיה כמו קודם, לא דרך בלבול עושה סדר הפוך ואז מתפלאה על התוצאות. כאן, בעשייה בחלק זה, נבין שעשייה תשקף את הבנתה: סדר, מקום, תמצות, ארגון. כל החלקים שימצאו דרך סדר נכון את תשובתה לתת ובזמן.
