נתינה לעצמי מתוך שייכות

תיקון מרכיב של עומס אי השייכות

נתינה לעצמי מתבצעת דרך הבינה – הבינה - שזירות דקה של הבנה עם הרגש לקיום. לחבר בין שניהם ולקיים אותם כדי שתתחדש החזרה למהות. החיים זה פתיחת סגור הלב, זיכוך הנפש המחסירה, ניקוי המטענים הרגשיים, ובעצם לחשוב איך אני מטיבה עם הקיום האישי ואיך אני טובה ברגש באמת. ואז האדם מתקרב למהותו. כוחות החיים מתחדשים בקרבו. כי חיבור למהות הוא חיבור לטוב שבטוב שבאדם.
העבודה היא: עוד קצת לזכך כדי להיות טובה.
אי אפשר לתקן את עצמי מבלי שנטעתי, שרשתי בתוכי את הבנת כלי הקבלה עצמית. זו אני בקיומי. יש בי מידות טובות שאותן אני מפתחת ודרכן אני מתקרבת ויש בי מידות פחות טובות שעליהן אני עובדת.
למה אני מתנדנדת בנפש במצבי רוח, בחוסר קבלה עצמית?...
כי אני שיפוטית כלפי חולשתי ברגש. בנקודה כואבת זו ימימה מלמדת אותנו חמלה. חום-לה. קודם כל, תתני מתוך הבנה מעמיקה את הרגש מול החולשה בנפש. אני נופלת בפער בין משקל ההבנה לבין משקל הרגש.
ימימה בלימוד מלמדת אותנו את הסוד: תני משקל לרגש!
כי ברגע שהלב מסכים להכיל חולשה בנפש, המחשבה כבר לא מתנגדת. אז אין צורך ללכת למחשבות עמוסות המדמיינות שליטה במציאות קיומית.
במצב של חוסר ודאות, אי שייכות אין לי שליטה על הפחד. הפחד הוא לגיטימי, אני מקבלת אותו וחומלת על עצמי באהבה, ואז אני לא נופלת לפיצוי מחשבתי. אי אפשר לקבל את עצמי כשאני שיפוטית כלפי חולשתי ברגש. שיפוטיות סותרת קבלה עצמית.
כשאהיה בקבלה עצמית ולא אשפוט את עצמי בעומס האישי, אפסיק להתנדנד בנפש. אסכים לתקן.
כדי להישאר זקופה ,להפסיק להתנדנד, עלי כלומדת הכרתית, להתמקד רק בלדייק. תמיד בחלקיות של זמן...
מה זה חלקיות של זמן?
כל פעם קצת. כמה שאני מסוגלת.
זקיפות קומה בקיום זה לאפשר את החיבורים המהותיים הרוחניים דרך קבלה עצמית. קיום - נתינה - מקום. תוך כדי תפיסת החלקיות היחסית. אדם מתקן את מידותיו לאט, מעט. ההתקדמות היא אישית ביחס למבנה הנפש שלו.
כל חלקיק הוא המלא באותה נקודת זמן. כל חלקיות של תיקון היא מאד מורכבת כי הטריגר המעורר נושא הרבה מרכיבים דקים שהם בעצם נוגעים בשורש של חוסר מקום עם עצמי ברגש. ואז במקום לקבל את עצמי בחוסר הרגש שלי בקיום, אני דורשת רגש מבחוץ כשאני לא מסוגלת לתת לעצמי. ואני דורשת אותו מבחוץ.
אם אני מבינה את היחסיות בלימוד אז הקבלה עצמית כפי שאני מסוגלת באותה נקודת זמן לקבל את עצמי, היא זו הבונה צמיחה, התחדשות הכוחות ומונעת כניסה לפיתולי נפש דרך סבך העומס כהגנה על הילדה שבי.
הבחירה דרך קבלה עצמית היא לאפשר לעצמי להיות לומדת הכרתית. כל הזמן לומדת מידה. לקבל את העומס ואחר כך לשחררו.
קבלה עצמית זה לגיטימציה להרגיש את הרגש שאני מרגישה באותה נקודת זמן. כרגע אני פוחדת,
אז מה, על מי אני מנסה להיות גיבורה?
על מי אני עובדת?...
מפצה את עצמי במחשבות עמוסות. יותר קל לתת מקום לפחד ולעבד את הפחד בזמן אמת. זו חמלה על עצמי ברמה האנושית.
"ברגע שיש נתינה, יש קיום. יש מקום. הווה אומר: קיום – נתינה – מקום".
העיקר בחלק הזה של הקבלה עצמית זה:
בניית מבנה הכרתי דרך = קיום - נתינה - מקום.
או, נתינה – קיום – מקום.
או מקום – נתינה - קיום.
העיקר בחלק הזה, בהעמקה של קבלה עצמית זה לדעת ליצור את המשולש הזה של המבנה ההכרתי.
מתחילים מחלק אחד לא משנה מאיזה חוט של חיבור אני מתחברת בחזרה לעצמי. לפעמים דרך נתינה שיוצרת קיום ויוצרת בניית מקום אישי בחיים.
לפעמים קיום - החיים מחייבים אותי לעשות שינוי. זה מביא להתעוררות לנתינה כי המציאות מחייבת אותי לתת לעצמי. דרך זה אני בונה מקום.
בן אדם מגיע לירידה בנפש כשאין לו קיום עם עצמו. כשהחיים בלתי נסבלים. כי עבודה פיזית קשה, מעבר לכוחות האישיים של קיום הישרדותי. כשבן אדם מוכשר באי-אילו דברים, ולא הייתה לו הזדמנות להתמקצע בחיים, כשהוא מגיע לתחתית הירידה, יש פה זמן חסד של קיום שמחייב אותך להתעורר. הכרה ערה מאפשרת התעוררות – כשהתעוררתי מול הקיום - לבדוק איזו נתינה אני יכולה לתת לעצמי. הנשמה זועקת מהתסכול הפנימי מחוסר מימוש עצמי. מחוסר נתינה לעצמי.
כל אדם שמתחיל לחפש להיות מודע לעצמו, אחת הדרכים לקבל את עצמנו בקיום, כפי שנבראנו, זה להתעורר מול מרכיב של עומס בקיום, מרכיב בלתי נסבל שמעיר אותך ואז אם קצת ההכרה של האדם ערה, הנשמה מעוררת אותו להתבונן על עצמו מה תקין ומה לא תקין בחיים שלי.
פה אנחנו חייבות לבנות את החיבור לצלע השנייה של המשולש, כלומר לנתינה. תעצרי, תחשבי דרך הבינה, דרך הבנה עם חיבור של רגש לקיום, מה את יכולה במצבך, לפי כוחך ויכולותייך, לתת לעצמך. זה שלב בחיפוש של להגיע לעצמי דרך מודעות. יש תחילה של מודעות. יש מודעות מתמשכת, ויש מודעות מעמיקה יותר.
תחילת מודעות - אדם מחפש את עצמו. מודעות מעמיקה – אדם מתחיל פיתוח המודעות ההכרתית ועבודה על תיקון מרכיבי העומס.
נתינה: תיקון מרכיב האי שייכות
"הגיע הזמן שלא תעמידי חסימה של חוסר שייכות של נתינה כלפי עצמך הרשומה מול האמא, כמהססת בפני דיוקך כלפי עצמך. הרי דיוק יכול לחזק את המחשבה, את הרצון האישי וגם את הלב. להיות בנתינה דרך הבינה , אבל - יש לך חסימה בפני הסכמה לעצמך. כי היית עסוקה זמן רב, מילדות, בהתנגדות ובויתור.
כתיבה של מלאכה על מנת להוכיח קבלה של החשיבה האישית, קבלת עצמך. כי חוסר שייכות בפני אמך, לא הייתה לך קביעה של מחשבתך ולא קבלה אישית.
הלימוד למעשה, מאפשר לך לתקן את הקבלה עצמית . לבנות ביטחון עצמי, חשיבה אישית, שייכות, נתינה עצמית, ומה עוד תוסיפי מתוך ההבנות הנלמדות, נקלטות, רבות ההתקרבויות ורבות ההתרחקויות מעצמך .
לשם מה זה נחוץ לך?
נראה שאת מערבבת את החומר עם הצורה הזו של התנגדות תוך הסכמה וויתור על עצמך כלא שייכת.
הסבר: התנגדות תוך הסכמה זה דבר והיפוכו, זו סתירה פנימית שלא מאפשרת לי נתינה כלפי עצמי . כי השורש של הילדה : אני לא שייכת לעצמי. כשיש כזו סתירה בנפש של התנגדות תוך הסכמה, קשה לי ליצור קשר תקין עם עצמי.
קודם כל כי בשורש אני לא שייכת מול אמא. אין לי רגש כלפי הקיום שלי. אמא שלא נתנה לי ביטחון ברגש, היא מנעה ממני הרגשת שייכות אם אני לא שייכת למשפחה כי אמא דחתה אותי, אני גם לא ראויה להיות שייכת לעצמי. כי אם אמא לא אהבה אותי, אני לא ראויה לאהבה. זה מה שנרשם בשורש של הילדה.
אני למדה כי הקיום מעיר אותו כי המרכיבים הקשים של העומס הם בלתי נסבלים. אני אמורה ללמוד לקבל את עצמי כפי שאני, דרך התעוררות הכרתית ללמוד נתינה לעצמי. כי התנגדות תוך הסכמה, או הסכמה תוך התנגדות מקטנות, מילדות, יוצרת סירוב של חיבור לעצמי והצדקת קיומי דרך הסתירה. (ההתנגדות). מסכימה, מוותרת על עצמי והפיצוי ברמה הרגשית, הוא הסבל. כי זה לא תקין לוותר על עצמי. אני סובלת בחיים, אבל מצדיקה את הסבל כי...
באיזה שהוא שלב בחיים זה לא רלוונטי כי הגיע הזמן להתעורר ולהסכים באמת להתקיים בנתינה כלפי הקיום שלי. ואז אין צורך להצדיק את הסבל ברמה האנושית. כי ההבנה הבינתית מאפשרת להפעיל את המחשבה המעמיקה עם רגש לקיום. תהיי טובה עם עצמך באמת. ללא סתירות. תבני לך מקום אישי בקיום. תיצרי נתינה כי יש לך את עצמך. זה מה שמלמדת אותנו קבלה עצמית. יש לי את עצמי.
טקסט ימימה: -" הרי מה שקרה עם אמא - אף אחד לא משליך עליך פה. את משתדלת וזה יפה. אך יש להבין את הקושי שבקשר תוך קשר קיים. במקום שתתקני את הקשר עם עצמך, דרך שייכותך, התקרבות לעצמך. מקטנה (מאז שאת קטנה) יש לך צורך להיות המסרבת, כמצדיקה עצמה (דרך הסירוב) ואחר כך נכנעת בפני לחץ ומוותרת.
התנגשות בין שתי סתירות. תחפשי - מהן שתי הסתירות האלה?
מהי הסתירה הזו, הראשית?
למעשה, מפותחת את בהבנה. ראש וגם רגש. כי טובה היא. את טובה. האם כל העיכוב עם אמא , נחוץ להשליך על הלימוד?
או על הלומדת, או בחוץ מול החיים, מול הבן זוג ולמעשה מול כולם.
כי כשאת משליכה ומתנגדת, את מצדיקה את מקומך כמתנגדת, ויש לך תחושה של כביכול התחזקות בהתנגדותה וכעסה.
התנגדותך וכעסך, כאשר זה בא מהחלק של המוותרת והסובלת והמצדיקה את סיבלה.

הגיע הזמן שתתפטרי מזה, שתביני את הדיוק שבהתקרבות, למרות שהבנתך טובה, יש איזו חסימה שמפחיתה מכוח הלימוד , מכוח ההשגה עצמה. תנסי להבין ופעם אחת תראי, תעשי סדר במערכת שלך. בסדר? ...
תלמידה: אני משתדלת.
ימימה: מה זה משתדלת?
הרי רואים שבאת. קוראת משהו. את תהפכי את זה לביקורת. לא מבקרים אותך. לא הכל כנגדך. את לא מוכרחה לחקור מה קורה עם אמא שלך, ולהתערבב. את משתדלת באיזה שהוא חלק , אבל זה לא אומר מחקר של עומס. תתמקדי בלימוד. אם תקבלי את עצמך- תקבלי אותה ( את אמא) תשתדלי. נגיד אם תתנגדי עוד 20 פעם כי לא מגדילים את העומס.
זה רישום של חוסר שייכות מתת הכרה.
ויש עוד צורך להשליך?! ..אין צורך!!
לנסות להבין זאת ולקבל את עצמך כממשיכה ללמוד. להמשיך ללמוד. את צריכה להוכיח את הרצון. מה את עושה כשאת מקבלת חלק? את בודקת אותו ומתקרבת אליו כבודקת , כמעבירה עליך ביקורת - זה לא כך, זה לטובתך, לתיקונך. כי ברגע שאל לא כותבת מלאכה, את מורידה את עצמך דרך הערבוב. כי רישום מלאכה יוצר מחויבות לעצמך. ביום שתשיגי את מקומך עם רצונך, עם חיבור מחשבתך האישית, גם קשר תקין עם אמך תהיי שייכת. (לעצמך).
כי אז תהיי שמחה גדולה והנה את מתחילה להשתחרר מהחסימה.
אם את בוחרת להילחם דרך החסימה של הסכמה תוך התנגדות וויתור
כי פשוט אי אפשר לעבוד אם את בהתנגדות לעצמך. למעשה את חוששת מביקורת. זו לא ביקורת . זה תיקון. אם תעשי איזו שהיא עבודה והיא לא נראית לך מספיק, אז איפה ההבנה? שייכות, הרגשת המקום האישי לתיאור שלך?!
הרי יש את הפנייה להכרה לעודד אותך שתמשיכי במלאכה. כי הייתה פנייה להכרה שלך. תחליטי בין הילדה שבך ללומדת ההכרתית.