מכישלון לכשרון


: הפעם בחרתי לכתוב מאמר על כישלון

כישלון בחיים בתחום זה, או אחר כולנו חווים.

כולנו כבני אדם פוחדים פחד מוות מכישלון.

דבר שמן הסתם מרחיק אותנו עוד יותר מעצמנו

ומהתבוננות בכישלונות של חיינו.

השאלה הנשאלת בעיני זה לא אם נכשלת?

אלא השאלה היא: מה עשית עם הכישלון האישי שלך?

כי כולנו כבני אדם נכשלים מדי פעם בפעם,

בטח עוד נכשל באי - אילו דברים.

מי שלא מנסה לעולם לא נכשל!

אלא השאלה היא: מה עשית עם הכישלון האישי שלך?

מרביתכם מכירים אותי כאישה מצליחה

מלאת שמחת חיים, מרץ ותושייה.

מממשת את יכולותיה, חיה את חייה באהבה.

ובכלל חווה את 'טעם החיים' של תמצית האושר,

ההצלחה, ההכרה והשמחה בקיום.

כך, מן הסתם; זה לרוב משתקף בחיי.

אך, האם תמיד חייתי כך?

מה לא היו ניסיונות וכישלונות בדרך?

אולי, פשוט למדתי להתמודד עם כישלונות?

אנו כחברה מערבית מעריצים אנשים מצליחים,

הצלחה נתפשת בעיניו כניצחון והכישלון כאסון.

שאלה נוספת ששאלתי את עצמי:

מהי הצלחה בעיני ומהו כישלון בעיני?

ה-'שאלת שאלות' את עצמי בצורה אוטנטית,

מבלי לוותר לעצמי על מציאת התשובה המדויקת לי.

הביאה אותי להתקדמות אישית ולמציאת 'העצמי שלי'.

אז אתחיל בכישלון הראשון בחיי,

להפתעתכם, הכישלון הראשון היה ברגע לידתי

כל כך מוקדם, כה לא צפוי

נולדתי ילדה ולא ילד.

אוי, אבוי, איזה ברוך...

כולם ציפו לבן בכור

אך אלו-הים שלח ילדה

תינוקת מקסימה, חייכנית

מלאת אור עם עיניים נוצצות

סקרניות, מלאות הבעה ושובבות.

ילדה ג'ינג'ית יפהפייה,

מה לא ילד, גם ילדה ועוד ג'ינג'ית!

עד גיל שנה עשו לי קרחת,

כי ג'ינג'ית זה אופי.

אולי, אם ייעשו לי קרחת,

צבע השיער ישתנה,

אז לבטח, האופי ישתנה.

אז זהו, לא עזר כלום במיוחד,

אולי, השיער התכהה,

אך האופי הג'ינג'י שלי נשאר.

הכישלון הראשון של חיי

נולדתי ילדה ועוד ג'ינג'ית ...

היום הילדה הג'ינג'ית שזו אני

זו הילדה האהובה על אבי

שאותה ניסה בכל מאודו לשנות.

אך כשאבי היקר למד לקבל את המתנה הנפלאה

שבורא עולם חנן אותו בה,

אבא שלי התחיל להשקיע בילדותו הקטנה.

אבא שלי, מגיל שלוש היה מושיב אותי על ברכיו

מלמד אותי לצייר צורות,

אחר כך אותיות ומספרים, מקריא סיפורים.

הייתה ילדה שובבה, אבא מה פתאום ללמוד

רציתי לשחק, לרוץ להשתולל,

TOM BOY ממש בילדותי,

רצתי, טיפסתי על עצים, על גדרות,

על החומה שנעוצות בה זכוכיות בבטון,

רק עליה כל יום הייתי חייבת לטפס.

להתאמן אם הפעם אצליח,

לצלוח את החומה ולהישאר שלמה,

מבלי ליפול ולהיפצע מהזכוכיות.

שוב ושוב אמי ז"ל הייתה מתלוננת,

הבת שלך, הנה רצית בן, יש לך בת בן.

שוב הילדה טיפסה על החומה, פצעה את ברכיה,

לך אבא יקר, חבוש את פצעיה.

ואבי הנאמן היה מורה לי מוסר וחובש את פצעי.

ואולי, קצת תחנך אותה בדרך

שתהיה ילדה, בת ולא בן..

אמי הייתה אומרת לי: לטפס זה לבנים,

מה לבת ולטיפוס על חומה והליכה על זכוכיות מזדקרות.

אך אני בשלי, דווקא עליהן היא מתאמנת ללכת אמי אומרת.

אך, שוב למחרת כמובן הייתי מטפסת על החומה.

בהבטחה לעצמי, שהפעם לא אפול, הפעם לא אכשל!

ולא אפצע את ברכי שוב,

לא ייזל לי דם מהברכיים.

אולי, לתהום לא אפול הפעם.

רק על הזכוכיות הרבות הפזורות בחומה.

ועל המדרכה השחורה והקשה.

המכאיבה לברכיי הדואבות.

הפעם זה לא יכאב, כי אעשה הכול אחרת,

אאמן את עצמי עד שאצליח,

אלמד להקיף את חומת הבית,

אכיר כל זכוכית וזכוכית בחומה,

אדלג מעליה, אקפץ מסביבה ואזכה בתהילה.

הצלחה היא הגעה לשמים

וכישלון הוא נפילה לתהום.

התרסקות כה קשה וכואבת ישנה בחיי כולנו.

אומנם הרעיון שלי לא היה מקורי,

אך הביצוע לימים היה מקורי בהחלט.

ועוד איך מקורי, לוליין בקרקס לא היה מצליח יותר טוב ממני

להלך על רגל אחת, לדלג מעל הזכוכיות, לאזן שיווי משקל

ולא ליפול יותר, עשיתי את זה, הצלחתי!

איך התמודדתי?

מה עשיתי עם הרגשת הכישלון האישי שלי?

הרגשתי כישלון צורב במיוחד

גם ילדה, גם ג'ינג'ית ועוד נופלת ונפצעת שוב ושוב..

דרך אגב, כמעט בכול תחום בחיי

דבר ראשון נכשלתי בו,

אם חשבתם בזה נגמרה קריירת הכישלון אצלי.

אז טעיתם טעות מרה.

בלימודים לא רציתי ללמוד, רציתי לשחק

כבת בכורה, לא רציתי לקחת אחריות

תמיד ניסיתי להשתמט מחובותיי.

חובות גדולים ומכבידים כבחורה

לטפל באמא חולה שחלתה קשה שנה לאחר לידתי

מעולם לאחר מכן בעצם לא חזרה לקו הבריאות.

הייתי ילדה הורית, אמא לאמי ואמא לאחותי

מי רוצה תפקיד כה קשה לילדה קטנה.

מן הסתם תפקיד שנכשלתי בו כישלון חרוץ.

כבחורה צעירה נכשלתי בזוגיות כישלון חרוץ

הבחור הראשון שאותו לא רציתי, שידכו לי אותו

בחור ישיבה מכוער שדבק בי, אך לא בשבילי.

לא ידעתי מה לעשות אתו ומה לעשות עם עצמי לידו.

הבחור השני היה יפהפה, עם עיניים כחולות יפהפיות

כל מה שראיתי זה עיניו הכחולות

ראיתי את תכול השמים וכחול הים בעיניו.

אך רק את טיבו ואת אופיו סירבתי לראות..

וכשאבא היה אומר לי

אנחנו אנשים פשוטים, טובים וישרים..

הוא לא מתאים לך בתי, את תסבלי אתו.

עוד לפני ביסוס קשר רציני,

הבחור חסר הביטחון, חסר עמוד השדרה

נהג להשפיל אותי, על מנת להגביה את עצמו.

כמה אני לא מוצלחת, לי הוא היה אומר.

אך, אני המשכתי רק להביט עמוק עמוק

ולראות אך ורק את הכחול בעיניו.

בלי להפנים את תוכן דבריו.

לקח לי זמן להבין את הכישלון בבחירה,

למרות הכישלון בבחירה, לא ויתרתי על עצמי

צמחתי למרות כישלונותיי לא ויתרתי על עצמי.

אהבה נכזבת ריסקה אותי, זאת אומרת, בחרתי להתרסק.

כי לא ידעתי אחרת אז,

אך, זה מה שהביא אותי ללימוד ובהמשך הציל את חיי.

ימימה הייתה אומרת:

"משבר" – בא לרענן, לחזק גבורה, זה לא זמן אומלל, זה זמן מאפשר. מרכיב מפר, מזמן מרחב, מקפיץ אותך למרחב הרבה יותר גדול. כשהאדם פועל מתוך האישי, אז אותם רצונות מוגדרים, אותם שקילות ומדידות מפריעות לנוכחות להתקיים ולפעול, מפריעה לקשב להגיע אל אותה נוכחות, אל ההבנה הפנימית של המערכת.

בהמתנה ישנו ביטחון, אין תיוג וסיווג של איזה רגע יותר חשוב, אין את הרצונות המוגדרים והמוכתבים אלא ביטחון שנובע מקיום הכרתי שמעבר לאישי.

ההבנה נושאת אור שהוא מעין המאור. יש בה נקודת תמצית, נקודת חכמה שהחיבור אליה הוא מעבר לשכל, אך מגיע בלימוד למשהו כמו ראייה חושית. בהבנה הזו יש את כל החיבורים בין החלקים, בין המימדים השונים של החלק.

דווקא בזכות אותה נקודה עצמית שבכל מימד וכמו בחלק על משקלים ומדידות, לא אני מודד ולא אני מחבר אלא דווקא הביטול לנקודת החכמה שבהבנה המחברת אותי לבלי גבול, ניתן לזהות בכל רגע את המדידות הנכונה, את מקומי, את מקומו של האחר.

דרך הלימוד המעורר את אותה נקודה הקיימת בפנימיות. ההתעמקות בהבנה ממבנה, המלאכה האישית שלי והמחשבה הטובה כשמונחת בחלק הנלמד מאפשרת זאת דווקא. כשמתרופף הלימוד, או כשמתאמץ יותר מדי ומכניס שכל אישי אז יש מאמץ ודרישה ואין את עמקות ההבנה המאירה בדרך ממילא.

החיבור למימדי החלק רק דרך הנקודה העצמית. רק כשמוותר על התפיסה האישית התפוסה במימדים יכול במבט על לזהות את המימד הנכון לאותו הרגע. החלקים של המערכת בהמתנה תמיד. ההמתנה אינה פעולה שלי ובטח לא אי פעולה, אלא כוח שטמון בהבנה וכמו כוח החיים זה חלק מבני שקיים בנו. המלאכה האישית מאירה את החיבור שבין אותו חלק במערכת האישית לקיומו הנצחי המזוהה כחוזר וקיים מאז ומתמיד".

"ואהבת לרעך כמוך" – יש המפרשים את המשפט כ"ואהבת את הרע (מהמילה רוע) שבך". כשהאדם מקבל את המיותר שבו ומתקנו האדם יוצר את החיבור לעצמו – לתת רגש לקיום שלי כאדם, כשאני מזינה את עצמי ברגש אני מסוגלת לתת מעצמי החוצה לעולם. ברגע שאדם נמצא במלאות ויש לאדם את עצמו בקיומו – הוא מלא מתוכו כברייה – הוא מסוגל לתת מעצמו החוצה ומפריד את המיותר את הרוע מתוכו.

ברגע שאני מדייקת – אני מקבלת תוצאות מול קיום, אדם מקבל הטבה עם עצמו מול החיים, ואז הרצון להיטיב עם עצמי גדל. לכן ימימה אומרת: "כפי שרוצה". כשאדם רואה תוצאות ברוכות בקיום, מתחזק רצונו האישי להיטיב מול קיומו ואז היכולת שלו גדלה – יש לו יכולת הכלה גבוהה יותר. כדי שנשמור את הדיוק היחסי ההדרגתי הנרכש, ימימה מלמדת אותנו "ותשמח מזה".

התגברתי על אכזבותיי.

המשכתי לחפש את אהבת חיי

את אותו האדם שיקבל אותי כפי שאני.

שיאהב אותי כאדם ואותו אוהב כאדם.

אכבד, אוקיר, אעריך, יהיה שותף מקבל ומכיל.

לו אדאג, אתו אצחק.

עליו אצעק ועלי יתעצבן.

הכול עוברים בחיי הזוגיות..

את העליות ואת המורדות,

את הכישלונות ואת ההצלחות.

את השמחה ואת העצב,

החיים זה רצף של אירועים,

טובים וגם קשים, מאתגרים.

עצובים ושמחים,

והעיקר לא להתייאש כלל

אלא לדעת איך להיבנות מהם..

עד שמצאתיו בגיל 20 +++

ואני באה מבית דתי, מגיל 3 חינכו

להינשא לטפל בבעל והילדים זה העיקר בחיים.

לשם כך נוצרתי, זה התפקיד המרכזי שלך בעולם הזה.

אתם יודעים מה זה בעיני להינשא?

רווקה, זקנה, בגיל 'כח', זה בלתי נסבל בעליל.

עוד כישלון צורב באמתחת כישלונותיי.

לזמנו, זה מאוחר, כה מאוחר, בלתי נסבל ממש.

מתיש הורים, מאכזב את הסביבה,

ים של דמעות של אמי ושלי נשפכו עלי.

מדכא את הנשמה שלי ב-'בדידות מזהרת'.

אחרי רצף של כישלונות...

נישאתי בגיל 28, כח ולא ב-'כדי'.

אך תודה לאל בחרתי להינשא טוב,

נישואין מאושרים, כיוון שהרפתי מאחיזת מחשבתי.

רק האמנתי והתפללתי ודיברתי עם בורא עולם;

ריבון העולמים לפי שכלי, אין לי שום הבנה מי מתאים

כל מי שחשבתי שמתאים, הנה לא התאים

אני משליכה את יהבי עלייך

ממך מבקשת שתשלח לי את זיווגי

מבטיחה כשהבחור יציע לי נישואין

לא להתנגד, כי מאתך הדבר.

שנה שלמה בכיתי על הכרית,

מרקתי את ליבי, ניקיתי את גאוותי.

ימימה לי אמרת בגיל 25, שלוש שנים קודם לכן.

אילנה, אני רואה את הזיווג שלך,

את עוד מעט תכירי אותו,

אך קודם הייתי צריכה לעבוד ולעבוד ושוב לעבוד:

על הסכמת הלב להכיל אהבה בקרבי,

אחרי הפגיעות מהכישלונות.

רק אז אחרי טיהור הלב ברגש

כשהייתי מוכנה באמת,

הלב הסכים לתת רגש בזוגיות.

לי הוא הציע, בואי נתחתן

אני אז צחקתי, עניתי, בעוד שבעה שבועות,

לאחר ספירת העומר אנחנו נתחתן בעזרת השם.

ידעתי זה הוא, מבלי להבין, הפנימיות ידעה זאת מבפנים.

כשהרפתי, הפנימיות ענתה ולא אני.

כשהציע ידעתי מבפנים שהוא זהו זה האחד!

הרגשתי זאת, בכל נימי נשמתי, הייתה וודאות פנימית.

הלב, ליבי הרגיש ואני נעניתי לו בחכמה.

ישתבח שמו לעד, תודה ריבון העולמים על חסדך תמיד.

כשה-'אושר האישי לא מובן מאליו,

הכי הרבה בעולם אני משקיעה בבעל שלי.

הוא האדם היקר ביותר בחיי, חלק ממני.

נתינה לו - זה לתת לעצמי.

קבלה ממנו לי – זו נתינה לו לעצמו.

ואם חשבתם שבזה נגמרו הכישלונות שלי

טעיתם, כמובן..

מה עם קריירה?

מימוש עצמי?

כבר ציינתי לא מזמן,

שבכול תחום בחיי נכשלתי,

נכשלתי שוב ושוב..

כישלון מי ידענו, כישלון מי יצפנו?

בלימודים השקעתי שנים רבות

ארוכות ומרות עד שהפכתי ל-מורה.

מורה למדעים מדויקים

לתלמידים שאינם רוצים ללמוד.

המורה באה ללמד, אך אין את מי ללמד.

אין ילדים שרוצים ללמוד.

לפתור תרגילים, להתכונן לבחנים ומבחנים

אלא קופצים, רצים, משתוללים, צועקים,

מתחצפים, מרביצים, זורקים חפצים אחד על השני

לא על המורה, זה היה פעם, היום זורקים כסאות על מורים.

כשההורה הוא חבר של המנהל

ועם קשרים בעירייה...

אני מורה, מורת דרך לחיים.

אז התלמיד הראשון שהגזים באמת,

החלטתי להוציאו מהמגמה

הוא ממילא לא התאים למגמה.

אך, אבוי אין גיבוי למורה דאז

אז מה היום, ה-איך? ה-כיצד?

אולי, אם היה מועבר לטובתו, לתועלתו

היה מוצא את עצמו במקומו.

אך לא בו עסקינן, אלא בי.

אני פרשתי, לי הספיק ה-'חוסר גיבוי'

של מערכת שלא מתפקדת בחינוך.

מול הורים שדורשים חינוך, אך בעצמם לא מחנכים.

אחרי ביה"ס הייתי חוזרת הביתה

מתקלחת, מתמוטטת על המטה.

ועד שלא הייתה ישנה איזה שעתיים, שלוש

לא הייתי חוזרת לעצמי, אפילו לאכול לא רציתי.

שוב מערכי שיעור למחר ועוד מערכי שיעור.

וחוזר חלילה, יום יום שעה שעה.

לקום מוקדם, ללמד, לחזור ממוטטת, מסמורטטת

אחרי שנתיים זה בהחלט הספיק לי

לא עזרו שום צעקות של אבא, איך אכזבתי אותו

ולא בכי של אמא - אבל, מה יהיה אתך?

את יודעת מקצוע ההוראה לאשה

הוא מקצוע טוב לחיים, אמי לי אמרה.

כשתתחתני יהיו לך חופשים

תוכלי לטפל בבעל ולהיות עם הילדים.

כישלון שנולדתי ילדה,

כישלון בזוגיות וגם כישלון בקריירה.

או קיי, אבל מה עד אז

מה אני צריכה לסבול?

עוד כישלון צרוב אצלי עמוק

בתת-המודע, מורה אני לא אהיה כבר בחיים!?

אז נשאלת שוב השאלה:

אז מה כן?

והפעם מה-'פח אל הפחת'.

תמיד בחיי שאלתי שאלות?

מה נכון לעשות מול קושי?

איך אתמודד עם כישלון נוסף בחיי?

"לימוד על ההכרה, מרחיב את ההכרה של האדם,

מוציא אותה מהמצר שבו נמצאת, בגלל העומס.

ההכרה כשגדלה מאירה באורה על ההבנה".

בזוגיות, אני כמובן נכשלתי, כמובן לבסוף

העיניים הכחולות שבהן התאהבתי

הפכו עכורות, אפורות ובעיקר אכזריות.

נבואת אבי התממשה, פה מפתל לא משתנה.

הוא רק צריך לפתח זיכרון מזהיר

לזכור את כל שקריו בכדי שלא יתפסו אותו לעולם.

כישלון רודף כישלון, אני שבורת לב.

הקריירה שלי התרסקה, מורה אני כבר לא אהיה!!!

איך ממשיכים מכאן..

נתתי ללב לדאוב, לכאב לכאוב עד שנרפא

בינתיים טיפלתי בחלק הקל

כך לפחות האמנתי דאז ב-קריירה

התחלתי לעבוד ב-'הייטק',

מקצוע יוקרתי אלקטרוניקה מחשבים.

הפעם עבדתי מ-'צאת החמה עד צאת הנשמה'.

וואו, מה הולך כאן?

חיי נגזלו ממש, זה ממש, אבל ממש, לא בשבילי!

אני בחורה צעירה בלי חיים.

ויטמין D , מזמן לא נספג בעורי.

כי אור שמש לא ראיתי,

הייתי יוצאת מוקדם וחוזרת מאוחר

עבדות מודרנית.

עד כה, הדבר היחידי שהצלחתי בו בחיי

ההישג המרשים האמיתי שלי

הוא בכישלונות אצלי!!!

שאלתי את עצמי

האם הכישרון העיקרי שלי בחיים הוא הכישלון?

הכישרון אצלי הוא היכולת

הבלתי נדלית שלי בל-'היכשל'.

איני מתעייפת בל-'היכשל';

בהצלחה, כה רבה אני נכשלת..

נכשלתי בהצלחה, אך אין טעם לחכות לעוד כישלונות

כדי לגלות את הכישרונות הטמונים בי, כך החלטתי.

השאלה ששאלתי את עצמי

איך אני מצליחה בכזה כישרון גדול

להיכשל שוב ושוב?

פה, התעוררתי והחלטתי לבדוק עם עצמי:

מה אני עושה בעצם על מנת להיכשל ?

התשובות לשאלות כשהאדם אמיתי עם עצמו הן מרתקות:

הגעתי להכרה:

  1. אני בעצם עושה תמיד את מה שאני רוצה.

  2. זה חייב תמיד להיות בדרכי.

  3. מעולם לא עצרתי ובדקתי:

  4. האם דרכי נכונה?

  5. אולי, אפשר קצת אחרת?

  6. מהן התוצאות מהבחירות שבחרתי?

  7. מהן המסקנות שהגעתי אליהן בעקבות משגה?

  8. האם ניתן ללמוד מהמשגה ולתקן בעתיד?

  1. גיליתי שאני לא מקשיבה.

  2. גם כשאומרים לי – אני עקשנית – עושה רק את מה שמתאים לי .2

  3. אך, אילו תוצאות אני מקבלת?

  4. ניחא, התוצאות היו טובות, מוצלחות, מועילות, אך הן לא!

  1. הגילוי המדהים שאני לא מקשיבה הביא להארה ולהתעוררות אמיתית עם עצמי, כי לתדהמתי גיליתי 'שלעצמי אני לא מקשיבה באמת, אלא איכשהו מנותבת על ידי רצונות אחרים, הורים אהובים, חברים טובים, מורים, מחנכים, יועצים; אך להקשיב לעצמי עמוק פנימה באמת שכחתי, להמתין לתשובה ממהות צריך ללמוד להגיע לזה.

  1. זה הגילוי ששינה את חיי.

  1. להפתעתי גיליתי שהקשבה אמיתית:

  2. דורשת נוכחות ברגע.

  3. לא להתפזר מול רצונות אחרים.

  4. בדיקה אמיתית מה מתאים לי באמת?

  5. מחויבות לעצמי ב-לקיחת אחריות.

  6. הכרה במה שאני אוהבת באמת.

  7. מימוש חלומי תלוי רק בי.

  8. בעזרת השם כמובן, אך ההשתדלות במעשה שלי היא.

  9. כשהבנתי זאת הכישלון הפך יתרון, מחידלון דרך הכישלון.

הכישלון הפך למינוף יכולותיי, למדתי מכישלונותיי, והגשמתי חלומותיי.

  1. בחרתי להתמקד.

איך מתחילים לעשות שינוי ?

  1. החלטתי שאני חייבת להתמקד בעיקר.

  2. האמנתי שאני חייבת להתמקד בכישלון.

  3. זהו הכישרון היחיד שלי לעת עתה בחיים.

  1. כדי להתמקד צריך לתת לעצמנו:

להתנסות בכישלון במלוא עוצמתו,

עד שתתמלא כוס המירורים שלנו.

נגיע להידרדרות נפשית ופיזית, נרים ידיים נכנע לכישלון.

ואולי רק אז, רק אז נלמד..

כי, כדי לגלות את המפתח להצלחה.

האדם צריך להיכשל קודם לכן

כשאדם ניכשל סימן שהוא חי.

רק אז נוכל להתעורר ואולי נזכה ללמוד מכישלוננו.

השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי היא:

מה אני רוצה?

התמקדתי במה שאני רוצה,

כתבתי במדויק, הגדרתי לעצמי את רצוני

כש -ה-'מה' היה ברור לי, וגם פה צריך להמתין

לתשובה מבפנים, כי לעיתים הרצון האנושי מטעה.

החיבור לרצון המהותי דורש שקט והמתנה

לתשובה המדויקת מאמת פנימית.

התחלתי לעבוד על ה-'איך'.

כל האנרגיה שלי הייתה ממוקדת,

בכוונה להשגת המטרה.

קריירה ואחר כך זוגיות מאושרת בחיי

אנשים מכוונני מטרה לומדים מכישלונות,

מחזירים אימון ביכולתם.

כי הם חושבים תמיד על פתרונות

במקום לבזבז אנרגיה בל-'התעסק' בכישלונות.

מודים לבורא עולם על השיעור בלמידה.

מאמינים שהכול לטובתם בחיים.

התפישה השגויה אצל מרביתנו היא:

האנשים המצליחים, הם הצליחו כבר מההתחלה.

הייתה להם דרך קלה, כי הם ידעו מה הם רוצים מעצמם.

אולי כן, אצל יחידי סגולה, אצל מרביתנו כלל וכלל לא.

הם נולדו לבטח, עם כפית כסף בפה.

משפטים אלו, זה אזור הנוחות שלנו

המשרתים אותנו בכישלונות שלנו,

בבחירה שלנו להיות תקועים בכישלונותינו.

מאשימים אחרים במקובעות שלנו.

מונעים מאתנו לקיחת אחריות אישית על עצמנו ועל מעשינו.

בתירוצים עלובים שונים ומשונים, שאנו מוכרים כה טוב לעצמנו.

הם לא באמת עוזרים לנו, הם לא מקדמים אותנו,

הם מקבעים כישלון ולא מאפשרים ניסיון.

בריחה מלא - 'להתמודד' היא בחירה בחיים!

בחירה להתמודד היא חזרה לעצמנו.

מה יש, אולי רק הפעם תתמקד

ב-'לנסות' שוב ושוב;

ב-'מה' לעשות?

'איך' לעשות אחרת?

'איך' לפתור קושי?

השאלה הכי חשובה ששאלתי את עצמי איך להתמודד עם כישלון?

שאל את עצמך שאלות..

גלה בתוכך את הפתרונות

ואם לא, התייעץ, קרא, למד!

לבטח התשובה הייחודית לך, בא תבוא,

אותה אתה תגלה, אם תתמקד ולא תתפזר.

כי אלו-הים מבטיח לו לאדם: שאל שאלות, חפש תשובות

ותזכה למענה אם באמת תתכוונן.

לא אעזבך, אותך אושיע בעת צרה.

כוח הדיבור, הוא בראש ובראשונה

ה-'דיבור של האדם עם עצמו'.

האדם הוא זה שעושה את הבחירה,

במודע, או שלא במודע להיכשל, או להצליח.

בכל נקודת זמן בחיים.

למד מהחוויה האישית שלך,

כי את החוויה האישית רק אתה מסוגל לחוש באמת

כי אותה חווית על בשרך, מה היא לימדה אותך בחיים?

לאיזו מסקנה הגעת?

הבחירה בידך לשנות את מזלך;

מזל =מקום, זמן, למידה

מזל – להימצא במקום הנכון, בזמן הנכון וללמוד

אלו-הים מבטיח לו לאדם; אדם אני משנה את מזלך.

אך האם האדם ישכיל להיות חכם מספיק

לתפוס את מזלו בשתי ידיו.

במוח יש שתי אונות:

האונה הימנית האונה היצירתית, המדמיינת – את ה-'מה'

והאונה השמאלית האונה העושה – את ה'איך'.

דרכן עלי להגשים את חלומי.

הלימוד ההכרתי עוסק בפיתוח ההכרה בקיום המלא

התפישה של ה-'מה' וה'איך' ביחד בחיינו.

כוח המילים הוא המפתח להבנה את עצמנו.

כבר כתבו האדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות.

שינוי המיקוד במוח במקום להתמקד בכישלון,

אנו נלמד את עצמנו להתמקד בפתרון; נשנה את המיקוד במוח.

עבודה הכרתית, ימימה הייתה אומרת שישנה הפיסיקה ומעל המטאפיסיקה ומעל מעל הרוחני שאנו לומדות, כשהאדם למד הלימוד הרוחני נותן הבנות וכל הבנה היא כלי ליישם דיוק בחיינו המשנה את התודעה של האדם.

במקום מתת-הכרה לאחוז באמונה שאני "LOSER", כשהאדם מפעיל את מערכת העצבית הרשתית לכיוון חיובי, הוא מחזק את עצמו דרך המחשבות.

זכרו יקירי למילים יש כוח, למחשבות שלנו יש כוח מיסטי, המחשבות שלנו יוצרות מציאות, הן יכולות להסב לנו אושר רב, או להביאנו לייאוש עמוק, לחוסר תקווה מחוסר אמונה.

אדם המשנה את התפיסה של המערכת הרשתית של העצבים שלו, הוא משנה את התפיסה התת-הכרתית שלו ומשנה מציאות קיומית.

המילים שאנו אומרים וחושבים בדיבור הפנימי שלנו עם עצמנו, מילים יכולות להעלות על פני השטח את הרגשות העזים ביותר המניעים את כל פעולות בני האדם.

כתוב, מי אתה?

מה אתה אוהב?

מה אתה שונא?

מה מניע אותך כאדם?

כתוב את הכרת הטוב בחייך?

המילים מבטאות את חלומותינו,

מאוויינו, תקוותינו, אכזבותינו מעצמנו.

שאל את עצמך איך אתה משיג את ה-:

ה-"מה", שאתה רוצה.

מול "מי" שאתה!

נבדוק את הכישלון שלך,

דרך תעצומות הנפש שהוא העניק לנו.

היכולת לשרוד כישלון ולהמשיך לחיות למרות הכול.

מחזקת אותנו בסופו של תהליך הלמידה בחיים.

מה למדת מהכישלון?

אולי, אם אעשה אחרת,

במקום כישלון אחווה הצלחה.

זה הרגע לחיות את חיינו ואולי נתחיל

לקבוע מטרות קטנות, ישימות בחיינו.

כמו, הבחירה לקום כל בוקר

הכי מוקדם שאני יכול.

ולהכיר שכ-'כישלון'

כנראה אני עדיין חי,

ואולי, אם אני כבר חי,

אפשר גם לבחור לעשות אחרת

שאחיה כפי שאני בוחר להיות.

בלקיחת אחריות מול בחירותיי,

התמדה ביישומן עד לקבלת התוצאות

המשמחות אותי בחיים.

המחזירות שקט נפשי, איזון נשמתי ושמחה בקיום.

היה ממוקד במה שעושה לך טוב.

למד מהכישלון ותקנו מיד, אל תשקע! אל תתמהמה!

הודה על הכישלון, כפי שאתה מודע על הטוב בחייך!

כי לעיתים, הכישלון הוא זה שמלמד אותך אף יותר.

שינוי מערכת העצבים הרשתית במוח:

הודה לבורא עולם על הניסיון ועל הכישלון, כי הכול למידה והכול לטובה, אמור בפה: אני אוהב אותך בורא עולם,

אני מודה לך על הניסיון שהבאת עלי.

אהוב את עצמך; אני אוהב את הבריאה שבי.

אמור לעצמך; אני אוהב את מי שאני מאותגר מולו.

חמול על עצמך, אמור סליחה על תכונותיך ועומסיך בחיים,

שהביאו ויצרו את הקונפליקט הזה בתוכך.

אל תאחז בעומס, תודה בו, תודה עליו.

קבלו; תכיל אותו, השתחרר ותתנקה ממנו.

הטעות התפישתית אצלנו שהאושר וההצלחה הולכים ביחד,

לוואי דווקא, אנשים שהשכילו להפוך את הכישלון לכישרון

הם אותם האנשים המסופקים בבחירות של עצמם

ומרוצים ממה שיש להם באמת בחיים,

כי הם מודים על הכול ומאפשרים לעצמם למידה.

הם השכילו להביט לכישלון בעיניים

ולראות את האור בקצה המנהרה.

ולהאיר את חייהם דרכו.

שינוי התפישה מביאה הישגים גדולים,

מניבה תוצאות, הנאה בעשייה, בדרך התיקון.

מציאת פתרונות ולבסוף שינוי מציאות חיינו.

כי אילולא הקושי, האדם לא היה מחפש תשובות.

פתח חוש הומור בריא מול כישלונותיך.

אל תיקח את עצמך יותר מדי ברצינות,

שלא תשקע ב-'מרה שחורה' מול עצמך.

למד את כוחותייך והשתמש בהם בתבונה.

חשוב שנהיה מודעים לכוחות הנפש שלנו.

לביוריתמוס של אנרגית החיים בתוכנו יש השפעה עלינו.

באדם קיימים שלושה מחזורי אנרגיה.

בכל מחזור ישנם שלושה שלבים:

שלב הכוח הפעיל; אנרגיה גבוהה במערכת.

שלב הכוח הסביל; אנרגיה נמוכה במערכת.

שלב המעבר; אנרגיה בלתי יציבה, התנדנדות אנרגטית.

המחזור השכלי קיים אצל האדם שלושים יום.

בזמן מחזור זה כוח הריכוז, כוח השיפוט והיכולת של האדם לקלוט,

להכיר וללמוד דברים גבוהה ביותר.

המחזור הרגשי מתקיים בנו במשך עשרים ושמונה ימים,

הרגש משפיע על מצבי הרוח ורגשותיו של האדם.

המחזור של הכוח הפיזי נמשך עשרים ושלושה ימים והוא

משפיע על כוחותיו של האדם, עשייה במיקוד, בתיאום,

התחלה של העשייה וסיומה, ללא דחיינות,

אם נשכיל להשתמש בביוריתמוס של כוחנו.

שבו חנן אותנו בורא עולם, נטיב להניע את אנרגית החיים

מההכרה לראש, חזרה ללב ומשם לכוחות הגוף כולם.

בסופם של חיים

האדם מגיע.

השאלה היא לאן?

והשאלה הגדולה עוד יותר?

איך הוא חי את חייו?

מאמרים אחרונים

לימודים במרכז הארץ
ilanayemima@gmail.com

אילנה נגר

נייד: 052-6028511

© 2017 כל הזכויות שמורות לאילנה נגר