כיצד נשלוט על הכעס

איך נעשית ההפרדה של הכעס מאתנו בפועל ? דרך קבלת העומס. כרגע אני כועס – זה המצב המתקיים, אז תקבל את עצמך במצב המתקיים, הכלת הכעס בקרבך. מותר לי להיכנס לחולשה של עומס, אל תשפוט את עצמך - איך אני שוב כועס, או תכעס על עצמך על זה שאתה כועס. כשאני מקבל את עצמי אני שוהה בכעס מעט זמן מכילו, הכעס עובר דרכי, אחר כך אני נרגע והכעס משתחרר ממני. אני צופה על מה שמתרחש אצלי במערכת. הצפייה ההכרתית עושה בקרה. הכרה צופה מביאה הבנה של הכרה בנזק של הכעס. התבוננות על מה שקורה במערכת, קבלה ועצירת הכעס בשדה ההכרה! כיצד נזכה להגיע לשינוי המיוחל? ברגע שקיבלתי את הכעס, הכעס עבר דרכי והשתחרר ממני. הסכמת הלב להכיל את עצמי בחולשתי, מותר לי לכאוב ולכעוס על הכאב הלא פתור של חוסר אהבה כלפי. אך בבגרותנו הכרה צופה מאפשרת להגיע להכרה בכעס תוך בקרה מתוך הכרה בנזק הרב שאנו עושים לעצמנו כשאנו כועסים, רק כשנקבל את הכעס בקרבנו, נכילו נשתחרר ממנו. התיקון שנעשה הוא הכלת הכעס – לרגע ארגיש את הכיווץ הזה בתוכי, לא אלחם בו, אהיה בו, אכאב אותו, אך הכעס יהיה אך ורק מול אותו העניין הספציפי, הכעס יתוחם ולא נוסיף לו כאבים שלא שייכים לאותו האירוע. אם להיפרד מהכעס זה קל, מדוע איננו משחררים את כעסנו ? להיפרד מהכעס זה לא קל, אני צורך אותו בהמשכיות שנים רבות, זהו הרגל מקובע, אני ממש רגיל אליו!!! [ימימה הייתה אומרת: אתם אוהבים את הכעס...]. מרביתנו גם לא לומדים ולא בהכרה שניתן לשחרר את כאבנו, לא צריך כעס כפיצוי על הכאב הרגשי; הרי ה-'כעס' – הינו כאב עצור סגור ואולי אם נזכה לקבלו ולהכילו, לחמול על עצמנו במצוקותינו נלמד אט אט לשחררו. נכיל כאב רגשי ונרפא את ליבנו, נמלא אותו ברגש אהבה כהשלמה של מה שכה חסר אצלנו בלב.

" מי שמשבר את מידת הכעס יזכה ל-'שם טוב'. " אך החשש אצל כולנו קיים מדוע ? אם אוותר על הכעס - מה יהיה ? עכשיו מה נוצר במערכת ? ואקום כזה. מה אני אתן במקום הכעס ? האדם מאוד מפחד מהריק מהבלתי מוכר. ימימה הייתה אומרת אין ריק !! כשמוותרים על עומס הכעס ומשחררים אותו, מגלים את המלאות הפנימית. מצב שאמנם בלתי מוכר עדיין - שנזכה לגלותו לאט ובטוח. האם לא כדאי לנסותה – את המלאות, לזכות להגיע ל-'מלאות' במקום ההרגל לכעוס שכה מזיק לנו ? האמנם יש לי בחירה להגיב איך שאני בוחר להגיב ? או שההרגל הוא זה ששולט ומשפיע עלי ומנהל אותי בחיים ? הפחד הוא מה אני אתן במקום - אם לא אכעס ? איך אגיב ? האדם מכיר את עצמו דרך הכעס ? נלמד את עצמנו רגעי חיבור של להתחבר חזרה לבינה, לחשוב מחשבה הכרתית לפעול בינתית דרך הבנה המשלבת רגש טוב לקיום, נאחד בין המח ללב ניתן תשובה הכרתית, הבנה אחרת מההבנה ההרגלית במקום לצרוך דחף מנפש לכעוסניתן הבנה עמוקה מתוך רגש לקיום שלנו ושל הזולת. הרי כולנו בהכרה לנזק - הכעס לא פעל לטובה, רק הזיק. כשאני במלוא הכרת הנזק, אני קולט זאת. התעוררות הכרתית – להכיר בכעס, לעצור, להקשיב רגע פנימה ולנסות לתת תשובה מהפנימיות. לתת את: המידה הנגדית - ניתן תגובה הפוכה ממה שמצפים ממני. במקום לשאוג בכעס, אני מגיב ברגיעה. אני אומר את מה שיש לי להגיד ברוגע. כשהגבולות שלי מאוד ברורים. אני אומר את הדברים ב-'נועם אך מפלדה'. לא רב עם אף נפש אחרת מריב עצמי, עם אף אחד לא רב! הדבר השני אני כל פעם נותן מידה משלימה. אני חושב לרגע הכרתית איך אני מסוגל להגיב בגבולות היכולת שלי, בצורה אמיתית, להגיב אחרת, רק לא דרך כעס. לדוגמה: ילד משתולל ומתחצף. במקום התגובה הרגילה לכעוס. אני פונה אליו ושואל: מה קרה ילד שלי? לגשת ברגש לילד. [המקום הילדי שבי ההורה הוא: אני לא אתן רגש לילד – כי הילד התחצף, אז אנחנו מתקנים קודם כל את עצמנו, את ההתניה ברגש הקיימת אצלנו, בשביל הלב שלנו]. אם אנחנו היינו מידתיים אז הכעס היה משמש כגבול חריף מול הפרה קשה. הכעס היה מתקבל כגבול ברור מול הפרה ולא היה מפר אותנו. "כעס של אישה מחריב ביתה." דרש רבי עקיבא: " איש ואישה – זכו, שכינה ביניהם! איש אישה = יה = שכינה, לא זכו = 'אש אוכלתם'! איפה הבעייתיות? שהשימוש שלנו בעומס - בכעס - הוא לא מידתי. אנחנו משתמשים בכעס יותר מדי. בעוצמות חזקות מדי שלא קשורות כלל לאירוע. ברגע שכועסים ועוד פעם כועסים ושוב כועסים זה מזמן לא מידתי ולא קשור לעניין עצמו. איך מתקנים ? קבלה עצמית = הכלת הכעס, אבל לא להסכים לכעס, כעס מזיק כמיותר, אני צריך לתקנו ואז מתחילים להוריד עוצמות, פחות לכעוס, לעשות הפרדה = הפחתה הדרגתית של עומס הכעס. לכעוס בתיחום הכעס רק לגבי אותו עניין! מול נושא בטיחות - לדוגמא. הכעס כגבול לא מתקבל כי אנו כועסים יותר מדי מן הסתם. עושים ערבוב – הטוב שבי מתערבב עם המיותר שבי כל הזמן. אני לא כועס לגבי עניין ספציפי אלא כועס כמעורבב עם כל ההיסטוריה. הרבה פעמים אני מערבב את העייפות, את התסכול, את חוסר האונים מול עניין מסוים והכול יוצא החוצה, מאבד מידה מול אירוע מזמן ואני כועס בחוסר מידתיות, בלי שום פרופורציה מול האירוע. ימימה מגדירה את זה כשאתה כועס בלי פרופורציה אתה מתערבב מול האירוע דרך כעס עצמי ישן. בעצם אתה בכלל כועס על משהו אחר ומערבב אותו ברגע זה מול האירוע המזדמן. "כעס עצמי ישן – האדם כועס על עצמו, כי אינו מאמין ביכולת שלו לדייק עם עצמו, מתערבב עם הילד שבו שלא ידע לדייק בזמנו ומאבד אמון בעצמו לדייק בבגרותו." ה-'כעס', נובע מכעס עצמי ישן, האדם כועס על עצמו כי מתערבב עם הילד שבו, ואינו מאמין ביכולת שלו לדייק מול קיום. זה לא הגיוני הערבוב שלא שייך כרגע - אתה אמור לכעוס רק על זה!! מה הבאת את הכול עכשיו, בכל ההיסטוריה נזכרת, הוא אמר כך וכך, היא עשתה כך וכך... וגם הוא עשה כך אתמול ושלשום ומלפני שבועיים – מה כל זה שייך? מה זה רלוונטי? על מה אנחנו כועסים? על אוזלת היד שלנו? על חוסר האונים שלנו מול העניין שלא עבד. על זה שלא עשו מה שביקשתי. אני כועס מכעס עצמי ישן – אני בעצם כועס על חוסר היכולת שלי לדייק! ההכרה בזה זה לקלוט שזה לא עובד, הכעס לא באמת עוזר ולהפסיק את עומס הכעס! לקבל את זה שזה הופך להיות צורך מנפש לכעוס.