על דחיה בחיים

הדחיה אמנם את מרגישה דחיה, את סוערת, הרגשת דחיה מעוררת כל הזמן את הכאב. אך האם הדחיה נשארת הרבה זמן כמו קודם? האם את נסערת חזק מאד, בלי גבולות כמו קודם, או שמא הסערה פוחתת? תנסי לבדוק איך משתנים החלקים אצלך לפי עוצמתם ואת אופן פעולתם? קודם לא היית מפסיקה להרגיש דחיה ולהיכנס לתוך הסערה ומסעירה את עצמך לאורך זמן. עכשיו מה קורה, האם זמן הזיוף מתקצר? האם את חוזרת לעצמך מהר יותר? כיצד את חוזרת? כיצד את מפסיקה לדחות את עצמך? מהו החלק שמחזיר אותך לאן ואיך מחזיר אותך לעצמך? מהן התוצאות המתרחשות בנפשי רגשי? מה את מרגישה בגוף כשאת מרגישה פחות דחויה תנסי לראות את הדברים המשתנים בעוצמתם, בזמנם. מה יש במקום הדחיה כמתחיל להיבנות? מה קורה? תוכלי לראות כמה חלקים לא נחוצים לך יותר. לא נחוצה לך הדחיה, הסערה, המאבק. כשתתחזקי על מקומך, לא תבקשי את מקומך כל הזמן, תתהווי, יש לך אותו. תנסי להשתמש בקשב ובמחשבה – קשובה ונותנת תשובות. תנסי: א. לבדוק בחלק הזה האם תיקון הדחיה מביא אותך להתקרבות לאחרים ואם הם נראים קרובים יותר, או עדיין דוחים אותך? ב. האם את משתדלת בזמן שאת סוערת לקלוט שהסערה מיותרת, ז"א: את רואה אותה אחרת כבר. קודם היית דוחה את בני הבית כמו את עצמך ונסערת. דוחה בחלק מהזמן, לא כל הזמן. היום בני הבית נראים לך אחרת, מתקרבים, אוהבים, כי את התקרבת דרך הבינה והפחתת את הדחיה. יש לך מחשבה טובה וגם לב טוב, בהחלט. אבל רגישותך המופרזת הייתה למקום האישי שלך, איך מתקרבים אליך, עכשיו המקום מתחיל להבנות. רצית שישמעו לך, שיעשו את מה שאת רוצה. כמו אבא שלך. אל תהיי כמו אבא - תהיי את וזהו, אז תתקיימי דרך הדחיה ולא תסערי, תהיי את עצמך. אל תתפסי מקום של כוח בבית, זה מתאים לאבא שלך, אבל לא לך ואז אין צורך יותר לסעור. אם את כבר רואה את האחרים, את בני הבית, אחרת מקודם - לא דוחה מראש: בקשב, בדיבור, בחוסר סבלנות, אלא כן עונה בנועם, מתקרבת בחום יותר, זה נותן הרבה תוצאות בחיים. מה זה עושה להם ביומיום, מה עושה המחשבה שמלווה אותך. קודם היית בחסר כלפייך, עכשיו הוחזר לך מקומך. מזמן לזמן יכול להיות שתהיי עדיין מרגישה את הדחיה ונסערת, כי הסערה הייתה גדולה מאד. אך אם תביני היטב, את יכולה להיות בפני הדחיה והסערה בלי להיכנס לתוכה, תראי אותה רשומה כמיותרת, והתחלת שליטה על עצמך, מקום שמתרחב מביא לך התקרבות של בני הבית. לעבוד על כך זה תהליך מאד חשוב. נעמיק את ההבנה: א. בתוך הבית - כל יום לרשום קצת מה השתנה? ב. כשאת לפני הבעל - את לא לפני אבא שלך. לנסות להכיר אותו ולא להיות כמו בפני אבא, נאבקת כמו קודם, דחויה ונסערת. לנסות להקשיב ולשמוח, כי הוא יכול לתת גם לך. רק שמא הילדה שבך קנאית, את רוצה גם להגיע לעצמך? תקשיבי ולמדי את הילדה שבך כי תמיד את בחסר, כי תמיד את מתנגשת עם ה"כן – והלא" שבתוכך, ואז דחויה ונסערת. ברגע שאמרת "כן" לקיומך, המחשבה תהיה אחרת. תוכלי לפגוש את המחשבה, את יכולה להשמיע תשובות ממחשבה תקינה, והם יכולים להסכים אתך, או להסכים לנפשך אך לא לריב אתך. יש עוד דבר שאת חייבת לעשות, כי מזמן לזמן, את חייבת מנוחה אחרי עבודה של 3-4 שעות. זה מספיק לך את חייבת לקחת זמן לעצמך. לפני שתרגישי דחיה, תשתדלי לנוח ולרדת מהסערה. כי כשאת מתעייפת מערכת העצבים פעילה, יש חומר בגוף-אדרנלין - וכשאת נסערת את מייצרת הרבה מזה בגוף שמפחית חומר אחר. כמו למשל: סרוטונין במוח. תנסי להיות מוצאת את עצמך והנה עומדת להיכנס לדחיה ואת נסערת, תסרבי להיכנס לדחיה ולסערה, כדי לשמור לא רק על הנפש אלא גם כדי לשמור על הגוף. כל זה רשום בך ממאבק של הילדה בפני אבא. אם את קובעת שהבעל הוא לא האבא ואת הלומדת ולא הילדה, אז את בפני אבא לא נאבקת. תראי שאת מאד חזקה בפנים מלידתך. אז בכל 3-4 שעות לנוח קצת, 10 דקות מנוחה, תני לגוף לרדת, לנוח מהדחיה מהסערה, הדם צריך להתקרר קצת.